ושבו בנים לגבולם

לך-לך מארצך, מולדתך, בית אביך,
אל ארץ לא נודעת. הרחק.
אור, חום ופריחה לא יקדמו את פניך,
רק האמונה אותך תחזק.

ארץ טובה, אך שכוחה ואובדת,
ארץ יפה שניטשה.
בניה עזבוה עת חשכה יורדת
והיא נותרה לה, תשושה.

אלפיים שנה של גלות היא עברה
ועוד היא עומדת צופה
לצפון, מערב, ממלמלת תפילה-
"מה תקווה תביא בכנפה?"

אבדה מעצמה חלקים עצומים,
האם שגורשה מעל פני בניה;
מחכה לאחד שיבוא לפעמים,
להבריח אבלות מפניה.

שיפריח שממה, שייטע פה כרמים,
שיגן באש ודם.
שיהיה נאמן, שיוכיח בנים,
שמיהרו כך לנטוש את אמם.

בשעות של הליל - בלי כוכב היא יושבת
ברגעים אפלים בלי תקווה,
פתע אז ברמה קול האם הכואבת -
"שחר לא יעלה, הארץ לא די טובה."

כשחולפות שעות הייאוש מתאוששת,
מבחינה בקרן אור בודדה.
מביטה בה, נרגשת,
"הרי לכם - השחר בא!"

עת שחר מפציע באים הבנים
שיירה נבוכה של חוזרים אל ארצם,
והארץ - שוקטת.
ושבו בנים לגבולם.

ארץ ישראל - סליחה!