"בואו! אל תהיו פדלאות!!" צעקה יערה לעבר הקבוצה שלה. אוף, הן תמיד ככה ב'סוף הדרך'. הולכות מאחורה ולא מתלהבות. היא, יפעת ושני רצו מקדימה, אורית רצה מאחוריהן, נקרעת בין הרצון לרוץ, להשתתף, ליהנות במשחק בדרכה שלה, לבין הרצון להיות עם הקבוצה, ללכת אתן, להחליף צחוקים יחד. הרי החוויה היא להיות עם כולן, לא לרוץ לבד מקדימה. כלומר, עם עוד שלוש בנות, לא לבד... היא האטה.
"נעמה, בואי נרוץ קצת, אתן הולכות לאט!" אמרה לחברתה. נעמה משכה בכתפיה.
"אין לי חשק להזיע, וממילא אף אחת לא רצה." השיבה. זו הייתה טעות לומר את זה. המשפט הזה תמיד הדליק את אורית.
"מה," אמרה בעלבון מסוים, "אז בגלל שאף אחת לא רצה אז גם את לא תרוצי? את לא תיהני בדרך שלך כי שתי בנות החליטו ללכת מאחורה, וכולן חייבות להידבק אליהן כמו דבורים לדבש?!"
"אורית, אנחנו הולכות מהר, אבל לא מתחשק לנו להזיע." התערבה רעות.
"כן," אמרה לפתע אפרת, המדריכה, ששתקה עד עכשיו, "אני גם לא רוצה להישרף, אבל אנחנו באמת הולכות מאד לאט."
"זאת ההליכה המהירה שלי." הצהירה רעות, "תעשו מה שבא לכן." אורית השלימה באנחה עם העובדה שתצטרך ללכת מאחור, יחד עם כולן. יערה, יפעת ושני נעלמו מטווח הראייה, התקדמו יותר מדי.
"הי, יש ברמזור עכשיו ירוק-ירוק," אמרה אורית לאפרת ונעמה. השלוש החישו קצב. כנראה ששאר הקבוצה כבר הגיעה כשהיה אור אדום, כי מהר מאד הן כבר לא ראו אותן.
"אפרת," אמרה נעמה, "למה בסוף אין שבת קבוצה?"
עננה חלפה על פניה של אפרת.
"כי כשהתקשרתי לבנות להודיע על השבת, כל אחת עשתה לי פרצופים, ובכלל, את ורוני לא יכולות..."
"נכון אמרתי לך שיש בנות מסוימות שאם הן לא יכולות אז הן ידאגו לזה שלא תהיה שבת?" אמרה נעמה, "אז דברתי שלשום בסניף עם יפעת, ואמרתי סתם ככה שאני לא יכולה השבת לבוא לשבת קבוצה כי בני-דודים שלי באים אלינו, והיא אמרה לי: 'כן, גם עדי לא יכולה, היא נוסעת לסבתא שלה.',"
זהו. אורית כבר הבינה, שמפה הלשון-הרע והרכילות יחגגו. נכון שהיא משתדלת שלא לדבר ולא לשמוע לשון הרע, אבל היא לא יודעת את הדרך, ובכלל, מה יהיה כזה גרוע אם עוד פעם אחת? הרי זה ממש לא בכוונה לשמוע לשון הרע, אני רק צריכה לדעת את הדרך... שום דבר לא השתיק את מצפונה, אבל היא החליטה להמשיך עם אפרת ונעמה, ולהסתפק במלמול: 'די, די, זה לשון הרע...', שהן בקושי שמעו...
" – אז יפעת הודיעה לי ש'אם ידחו זה יהיה בגלל עדי, (שיש לציין שהיא החברה-הכי-טובה של יפעת, כמובן,) ולא בגללך.' הנה לך-רואה? זה מוכח! ולא היה לה סיבה לומר את זה, רק כי עדי חברה טובה שלה! שאלתי אותה-היא אפילו לא רמזה את זה-היא אמרה בפירוש! איזה חצופה – גם אורית שמעה את זה, נכון, אורית?" סיימה נעמה,
"מה? אה-כן, נכון," מלמלה אורית. היא לא עקבה.
"אפרת, מה נעשה אם יערה, יפעת ושני לא יחכו לנו?" שאלה,
"מה השאלה, הן יחכו!" הופתעה אפרת. אורית לא הייתה בטוחה, אבל היא לא אמרה דבר. הן הגיעו לתחנה הבאה.
"הי, אפרת, אורית, נעמה," קראה חרות, ילדה מהקבוצה שמתחת, "יפעת, שני ויערה עלו לבניין הזה. יש דיסק שצריך לשמוע." אורית נדהמה. מה, הן עלו לדפוק בבתים כדי לבקש לשמוע את הדיסק? כנראה שכן, כי סריקה מהירה של השמות על תיבות הדואר הבהירה להן שהן לא מכירות אף אחת מהמשפחות.
היא שיגרה לעבר אפרת מבט מהיר של 'אמרתי לך', ואז אמרה: "הנה כולן. בואו, אנחנו פה!!" הבנות הגיעו.
"לצלצל באינטרקום של אחת המשפחות?" שאלה נעמה. הן צלצלו, בסופו של דבר, אבל בטעות.
"מי זה?" נשמע קול, ניכר היה שהמדבר הוא אדם זקן. אורית הרהרה-הוא חי לבדו? קשה לו לחיות כך, בבדידות, או שבדומה לאנשים מעטים-הוא נהנה מהדירה חסרת החיים, הדוממת? היא לא ידעה להחליט. היא רצתה לומר לו משהו, להצית פינה בלב, אבל היא לא ידעה מה לעשות, וגם לו ידעה, הייתה מתביישת לומר זאת בנוכחות הקבוצה. היא ראתה שהבנות האחרות שותקות, ולכן אמרה לאחר שתיקה ארוכה, במהלכה חזר האיש על שאלתו מספר פעמים-
"אממ... במקרה יש לכם בבית שלוש בנות שעלו לדפוק כדי לשמוע דיסק?" התחביר לא היה מי יודע מה, אבל מי שם על זה במקרים כאלו?
"לא, אבל מי זה?" שאל הזקן בעקשנות,
"אהה... אנחנו, קבוצה, מעזרא... יש לנו סוף הד – " החלה להשיב, אבל הזקן ניתק את הקשר. בדיוק אז ירדו יפעת, יערה ושני. אחרי צעקות רבות, הן התקדמו לעבר תחנת האוטובוס.
האוטובוס, בהתאם לכללי המרפי הנוקשים, לא הגיע גם לאחר חצי שעה של ציפייה. הקבוצה שמתחתיהן החליטה ללכת ברגל, בעוד קבוצתה שלה החליטה שהכי מגניב להגיע באיחור של בערך שעה וחצי. לכי תביני אותן, משוגעות.
לבסוף הגיע האוטובוס. הן עלו עליו, נדחפות כמה שיותר. אורית העיפה מבט על הנהג. הוא נראה כאילו היום שעבר עליו לא היה מי-יודע-מה. בטח קשה להיות נהג אוטובוס, כשכל הנוסעים מטרידים אותך... האוטובוס הגיע לתחנה, והן ירדו. הבנות שהיו בתחנה של סוף הדרך חיכו רק להן. כרגע-איחור של חצי שעה. הן היו צריכות ללכת לענק הוידאו, דרך שלוקחת בדרך כלל חמש-עשר דקות.
הפעם היא לקחה חצי שעה.
הן הגיעו לענק הוידאו, והודיה, שעמדה שם, אמרה להן: "אני מחכה פה שעה רק בשבילכן!" לא יותר מקצת ייסורי מצפון, והרבה נסיונות להעיף אותה משם - 'היא תהרוס לנו את הכניסה הדרמטית!' נו, באמת. חשבה אורית. בשביל זה שווה לדפוק בן אדם?
השעה הבאה חלפה לה בעצלתיים, והן סוף כל סוף היו בדרך לנקודת הסיום...
***
"אוף! הקבוצה של אפרת לא מגיעה!" אמרה רחלי לטליה, חברתה הטובה, "אני צריכה לחזור הביתה היום, וזה בכלל לא פייר – אני מתערבת איתך שהן בכוונה מאחרות!" טליה לא הגיבה, אבל רגשות זעם הציפו אותה.
מה הן חושבות לעצמן-גם אם אני לא אומרת את זה, אני לא נהנית להישאר פה שעות על שעות ולא לעשות שום דבר! יש לי חיים משלי, ויכולתי לעשות עוד אלף דברים עכשיו... חשבה במרירות.
המחוגים בשעונה של טליה התקדמו במהירות-כבר שבע! אני חייבת לחזור היום הביתה, רחלי צודקת, חשבה. הן עושות את זה בכוונה!! אוה, הנה הן!
ואכן, קבוצת הבנות שהגיעה הייתה קבוצתה של אפרת. 'טקס' העלאת הקבוצות החל זמן מה לאחר מכן.
בסוף ה'טקס', אמרה הקומונרית: "לשירת ההמנונים הקהל יעבור לדום."
כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה... המילים חלפו על פניה של טליה. אפילו לדום שכחה לעבור. כשהגיעו להמנון התנועה, התנערה לפתע, וניסתה להתעמק פעם בחיים במילים. עוד לפני שהספיקה לנסות, החלה שירת ה'אני מאמין'.
חיוך נח על שפתיה של טליה כעת. היא הבינה את השדר שניסה האיחור לומר לה: לו כולם היו מצפים למשיח כמו שציפינו לקבוצה של אפרת היום, היה הרבה יותר טוב! הוא היה חייב לבא! כולם היו מחכים לו, משתוקקים שיבוא, ממש כמו שרצינו שהקבוצה של אפרת תבוא! איזה טוב היה יכול להיות!
היא הרהרה במילים-
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
תגובות