כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ

אלוהים. אני לא מאמינה שאני באמת נמצאת פה, בהרמון המלכותי המפואר של שושן הבירה. זה כמו סיוט שנמשך מאז המשתה הנוראי הזה של אחשוורוש. אני באמת לא מבינה מדוע לכל הרוחות באו יהודים למשתה הזה, הן רק צרות באו לנו מזה. אינני מפקפקת לרגע בכך שהצרה הזאת באה עלינו בשל החטא הזה, ההוללות שהייתה במשתה אחשוורוש, חילול הקודש הנורא הזה. אחשוורוש הגיש את המזון והמשקאות במשתה בכלי המקדש! כלי המקדש! איך יכול יהודי לשבת בשלווה ולהביט בכלי הקודש המחוללים כך ועוד להתבסם ולאכול כאוות נפשו?

ועכשיו אני פה, כיוון שהמלך הרג את אשתו ברגע אחד של פזיזות. כעת הוא חוזר בו מהמעשההאכזרי ומחפש אישה אחרת.
דיברתי מעט עם הנערות בהרמון. כל נערה נמצאת פה משך שניים עשר חודש – שישה חודשים נמשחת בשמן המור, ועוד שישה חודשים מבשמים ומטפחים את מראֶהַ. וכל זאת לשם מה? כדי שיום אחד תובא לפני המלך, והוא יביט בה כשם שהוא מביט בבשר בשוק, או בסוס משובח, יעשה בה מה שירצה וישלח אותה לבסוף לארמון הפילגשים, מחוללת, לעוד שנים ארוכות וחסרות תכלית, שכן מי שבאה לפני המלך לא תוכל לבוא לפני גבר אחר.

הופתעתי כשנלקחתי לבית הנשים. אכן, ידעתי שכל נערה בתולה נלקחת, אום חשבתי שיניחו לנו, לארוסות. ציפיתי לשווא שהמלך הנכרי יכבד את מנהג היהודים לארס את בנותיהם ולא להשיאן מיד.

***

איני יכולה לשכוח את עיניו של נתנאל כשבא לראותני כאן בבית הנשים. הוא לא היה עמי כשנלקחתי לכאן, ובא לראותני ברגע ששמע את הבשורה המרה. הוא עמד בשער, מביט בי בשתיקה.

"נתנאל," ניסיתי להכניס לדברי את מה שלא אמרתי. מה שלא יכולתי לומר. כמה אני מצטערת, כמה לא רציתי שזה יקרה.

"מרים." ענה לי, מבטו בלתי-ניתן לקריאה. "מרים, את יודעת שזה נגמר עכשיו." לא יכולתי לסתור את דבריו. ידעתי זאת. הסתובבתי לאחור ופניתי לכיוון בית הנשים. לא יכולתי לשאת עוד את העיניים החומות הקודחות בגבי, מביטות בי בכאב. לא יכולתי לשאת את מראה האדם שהערצתי מהלך בשברון לב לצדי, כאדם שכל עולמו נלקח ממנו. נמלטתי משם.

כשאני יוצאת לחצר בית הנשים למחרת בבוקר אני פוגשת בשער במרדכי בן יאיר, ראש הסנהדרין, רבו של נתנאל. אני לא מעזה לפנות אליו בשיחה, ולכן אני פשוט מעיפה מבט בחצר הריקה וחומקת פנימה. אני חשה את עיניו של מרדכי היהודי עוקבות אחרי בשתיקה, נעוצות בעורפי שעה ארוכה בלי להרפות.

***

אני כבר מעל חודש בבית הנשים. כבר מעל חודש שלא ראיתי את נתנאל. ליתר דיוק, ראיתי אותו. אך לא באמת. מדי בוקר הוא בא לשער בית הנשים ללמוד אצל מרדכי היהודי. הוא בא בדיוק בשעה בה אני יוצאת לשוטט בחצר, וכל יום מחדש אני מנסה לחמוק מהר ובסתר ככל האפשר, כך שלא יבחין בי.

בעצם, החיים בבית הנשים אינם איומים כפי שהם נשמעים. מרבית הזמן נותנים לנו לעסוק בענינינו, פרט לשעות בהן הגי שומר הנשים מטפל ומייפה אותנו לקראת הפגישה עם המלך. כל יוצא שבמשך רוב שעות היום אני ושאר הנערות היהודיות יושבות ומתפללות שהמלך לא יבחר בנו, ואני מוסיפה תפילה נוספת, שהולכת ונהיית נואשת מיום ליום, שהמלך יבחר את אחת הנערות שיבואו אליו לפני, כדי שאוכל לשוב לביתי ולהינשא לנתנאל.

ערב אחד כשאני יוצאת מבית המרחץ ומעיפה מבט לעבר השער, אל מרדכי היהודי, אני מופתעת לגלות שהזקן מסמן לי להתקרב אליו. אני ניגשת חרש אל הרב ומשפילה מבט.

"מרים, כלתו של נתנאל בן משה?" שואל אותי הרב. אני מהנהנת, מתכווצת כשאני שומעת את המילה "כלה", אך מתאמצת לעצור את הדמעות ומנסה לרכז את מחשבותיי באבנים שתחת רגלי. "מרים," אני שומעת את קולו של החכם ונושאת אליו את מבטי. בעיניו של מרדכי אני רואה השתקפות של הכאב האינסופי שבעיניי. הוא לוכד את מבטי שעה ארוכה, ומבלי משים אני מניחה לדמעות לזלוג על פני בדממה.

"רבי, ברך אותי." אני מבקשת. "ברך אותי שעוד אזכה להקים בית בישראל עם נתנאל בן משה. ברך אותי ש – " אני מבחינה לפתע שגם עיניו של מרדכי מלאות בדמעות ומשתתקת במבוכה. הוא מחייך קלות ואומר לי: "מכירה אַת אֶת הדסה בת אביחיל, דודי?" אני מהססת קלות ואז מהנהנת. אני זוכרת במעורפל את פניה העדינים, הרכים של הדסה. אני זוכרת אותה כנערה מרשימה, גם אם לא יפה במיוחד.
"היא נמצאת פה בבית הנשים," אומר לי מרדכי, "היא נלקחה לפה באותו יום בו נלקחת את." אני מהססת רגע, מנסה להבין מה הוא רוצה שאעשה עם המידע הזה, ואז עונה: "אדאג לה ככל יכולתי, אם כי במקום הזה יכולתי אינה גדולה במיוחד." אני מסתובבת לאטי ופוסעת אל בית הנשים מלווה בקולו השקט של מרדכי: "תבורכי מנשים, מרים. תבורכי."

***

בבוקר יום המחרת אני מעיפה מבט בנשים המחכות לתורן אצל הגי. בסוף התור אני רואה אותה – נבוכה, מצטנעת, שותקת. אני ניגשת אליה, מעלה על פני חיוך.

"הדסה." אני רואה אותה מעיפה מבט לצדדים כארנבת מבוהלת, בודקת שאיש לא שמע את שמה האמיתי, והיא עונה לי, מושיטה את ידה: "אסתר. נעים מאוד, גבירתי." עיניה מביטות בי, מצפות שאציג את עצמי. אני מרגישה מגוחכת להציג את עצמי בפני נערה שיודעת את שמי, מוצאי וייחוסי, אך מבינה שהיא מנסה להסתתר ונענית: "מרים בת יחזקאל, מן היהודים אשר בשושן."

היא מחייכת ולוחצת את ידי, ואז לוחשת חרש: "מרדכי ציווה עליי להסתיר את שמי ומוצאי."

אני משיבה לה חיוך ונענית: "הוא ביקש ממני לדאוג לך, לדרוש בשלומך."

היא מהנהנת, ואז אני שומעת את הגי קורא בשמי. אני מושכת בכתפי ונעלמת לתוך בית המרחץ.

מרגע זה ואילך הדסה-אסתר ואני צמודות זו לזו. אני מוסרת לה מדי יום את דבר מרדכי אליה – את מצוותו לא להגיד את עמה ומולדתה, כמו גם דרישות שלום יומיומיות, מיני מאפה שהוא מעביר לי בגניבה ואף איגרות. אסתר נצמדת אלי – מחד, נרעת מלהתרועע עם הנכריות, ומאידך חוששת להתקרב ליהודיות יתר על המידה ולחשוף בכך את זהותה. אני לומדת להעריץ את אמונתה התמימה, הפשוטה, בכךך שכל דבר שקורה לנו מכוון אלינו מהקדוש ברוך הוא.

יום אחד היא באה לקראתי בחיוך קורן, מושיטה לי איגרת. "אחד היהודים בשוק נתן לי את האיגרת הזאת עבורך," היא אומרת כששבה מטיול ארוך בשושן – מסתבר שהמלך אחשוורוש רוצה שמלכתו העתידית תהיה בקיאה בנתיבי שושן הבירה, ולכן אחת לשבוע יוצאות הנערות שאינן בנות שושן לסיור ברחבי העיר. אני מביטה בחותם המוכר לי היטב ושוברת אותו בלהיטות כדי לגלות את שכבר ידעתי – שהאיגרת היא מנתנאל. אני קוראת בשקיקה את המילים הרכות, המלטפות שנשלחו אליי מעם ארוסי. יודעת אני כי ייתכן שזו הפעם האחרונה שאזכה לשמוע אותן. רשימת הנערות שיבואות לפני המלך לפני שיגיע תורי הולכת ומתקצרת – זמני הולך ואוזל.

***

היום הגדול הגיע. הערב אני עתידה לבוא לפני אחשווורוש. את כל יום אתמול ביליתי בבכי ובתפילה נואשת שיקרה הנס ואני לא אבוא לפני המלך, כך שאני מגיעה אל המלך בעיניים נפוחות מבכי ואף אדום. אני  לא במיטבי, ולא אכפת לי.

אני עומדת מול המלך. הוא שונה בהרבה מהדמות שציירתי לעצמי דרך הסיפורים ששמעתי עליו והרושם שהוא יוצר כשהוא יוצא להסתובב בעיר. ציירתי לעצמי אדם שמן, תאוותן ונוח להשפעה. אדם שמקבל כל דעה שיתנו לו יועציו, אדם נטול מחשבה עצמאית. כבר במבט ראשון אני עומדת על טעותי. האדם הניצב מולי הוא כל כולו ערמומיות. אני יכולה כמעט לראות את המחשבות מסתחררות בתוך ראשו, תוהות האם קשר נישואים איתי יכול להיות שימושי עבורו מבחינה פוליטית – וגם מבחינה פיזית. אני מחפשת במבטו טירוף, חוסר איזון, שכן ברור לי שזה המניע שיכול לגרום לאדם להרוג את אשתו, אך אינני מוצאת. אני רואה מולי אדם שקול ומאופק, וקולטת שהוא ידע היטב מה עשה כשהרג את ושתי. הוא ידע שהיא מאיימת עליו היות שהפך למלך רק הודות לנישואיו איתה, ולכן סילק אותה מדרכו ברגע שביסס את מלכותו במידה מספקת. אני מבינה שמה שהוא מחפש כעת הוא לא קשרים פוליטיים, אלא נערה אנונימית, חסרת ייחוס. מישהי שלעולם לא תאיים על מלכותו. ברגע זה אני יודעת בוודאות שהוא ייקח לו את הדסה – מי יכול להתאים לתוכנית הזו כאסתר, נערה אסופית – חסרת עם, משפחה וממון? אני תוהה אם מרדכי ידע זאת, ולכן ציווה על אסתר להסתיר את ייחוסה.

קולו של המלך מנער אותי. "מרים. מן היהודים את, נכון?" אני מאשרת. "ומה דעת היהודים בשושן על היחס שנותן אני להם?" שואל המלך. אני מופתעת. לא ציפיתי לשאלה כזו, שאלה שמקרבת איכשהו את האישה לפוליטיקה של אחשוורוש. אני עונה במבוכה "הם אסירי תודה, אדוני."

בבוקר אני עדיין ניצבת בחדרו של אחשוורוש באי נוחות, להוטה להימלט מחדרו. הוא מחייך אליי חיוך זאבי ואומר: "את יכולה ללכת, מרים. אראה אותך מחר במשתה. עתיד אני לבחור היום את כלתי." אני קדה קלות ויוצאת, נסערת. יודעת שצדקתי כשאמרתי שהוא לא מביט בנו כלל, אלא רק בפרטים היבשים של מוצאנו וייחוסנו. למעשה, אני מבינה שלא אכפת לו מי מהנערות תהיה אשתו. הוא יודע שתמיד יהיו לו את כל הפילגשים בהרמון. למלכה עליו לבחור מישהי שתתאים לשאיפותיו הפוליטיות, ולא לנטיות לבו.
 

כשאני יוצאת החוצה לבסוף, האדם הראשון שאני רואה הוא נתנאל. הוא עומד שם בעיניים דומעות, כאדם ששעולמו חרב עליו. אני מבחינה בסידור שבידו, המוכתם בדמעות. אני רוצה לחבק אותו, אבל יודעת שאיני יכולה.

כעת אני כבר יודעת שלעולם לא אוכל.

כשהוא קורא לי חלושות אני מסבה את מבטי. הוא מתקרב אליי, ואני שומעת אותו אומר: "אנחנו יכולים לברוח, מרים. אנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל ולבנות שם את ביתנו. את לא מוכרחה להישאר בבית הנשים, מרים. נוכל להימלט! תראי שנוכל!" הוא לופת את כתפי, מנסה לגרום לי להסכים. הוא מדבר על תוכניתו ללכת לארץ ישראל, מספר לי שיש שיירה היוצאת היום משושן לארץ הקודש. אני רוצה ללכת איתו. אני יודעת שאלך איתו גם עד סוף העולם, אבל אז בא שעשגז שומר הפילגשים וקורע אותי מעל נתנאל לנצח, דן אותי לחיים קרים, ריקים ובודדים בתור פילגש המלך.