-אייכה-

בס"ד ה' הוא המלך=]

אייכה

השמיים עוד מעט אפרפרים והכדור הצהוב מתחיל לעלות במעלה הצמר-גפן הערפילי התלוי מעלה-מעלה.

טל של בוקר מצפה את העלים וניצנים קטנים כמתחילים לפרוח. ריח צלול ואווירה של יום חדש, התחלה חדשה.

בחור צנום יושב על אבן ענקית, שלוב רגליים, עם גיטרה שידעה ימים טובים יותר.

לבוש מכנס שחור, ציצית עם פתיל תכלת משתלשלת, סנדלי שורש עם גרביים. העיניים- שחורות יוקדות, זוג פאות שחורות , חלקות, ארוכות , זקן קטן המתחיל לצמוח וכיפה סרוגה ,אפורה,די-גדולה, על קדמת השיער הקצוץ-למשעי.

צלילים רכים של גיטרה ממלאים את האוויר השקט, וים של שיבולים וקוצים לחים עוד מרסיסי הלילה, מתנועעים מהרוח של הבוקר מסביב לאבן.

עיניו סגורות, הוא מתנועע אנה-ואנה ומראהו כמראה מלאך אלוקים המתפלל לבורא עולם שישפוך מטובו עליו.

*

יש כאלה רגעים שאדם מרגיש התרוממות רוח.

הנשמה כאילו עולה מעלה-מעלה לדרגי מרומים, עומדת על יד כיסא כבודו של ה' יתברך.

ואז נופלת בקול שאון.

מתנפצת לרסיסי-רסיסים- - -

*

הוא התיישב על הרצפה הקרה , נאנח לעצמו איזושהי אנחה עלומה.

מניח לידו את הבקבוק ומסתכל על קבוצת הבחורות שעמדו סמוך לו מעשנות סיגריות ושותות.

מביט בחזרה על הבקבוק שלידו ומלטף באצבעות ארוכות את הפקק האדום.

איך הגיע לפה? מה הוא עושה כאן? עד לכאן הדרדר?

הנוזל השקוף מתגלגל במורד הגרון והוא משתעל לשנייה, מנסה לא להראות רכרוכיות במידת-מה. שלא יראו אותו נחנק.

בחור נעמד לידו.

"יש'ך אש?" שואל אותו בצרידות מרב עישון. צרידות ילדותית-משהו.

אלקנה מוציא מצית. כן, גם לזה הוא הגיע. "אחי, רק אם תביא לי סיגריה.." הוא מבקש.

"קח." הבחור זורק לו את הסגריה הזולה וחוטף את המצית, מדליק את שלו וזורק לו אותה בחזרה.

אלקנה שוב נאנח בינו לבין עצמו, שואף לריאותיו את העשן , מכלה את הסיגריה עד תומה.

"מאיפה אתה?" הבחור שואל אותו, נשען על הקיר המקושקש בגרפיטי "צפוני?".

אלקנה מהמם לעצמו איזה משהו. שיעזוב אותו.

"מה, אחי? שומר שתיקה?"

"דווקא לא." הוא עונה לו נרגן ומרים ראש כדי להסתכל עליו טוב יותר.

שיער ארוך פרוע, שני עגילים בגבה ועיניים. או! איזה עיניים.. עיניים של ילד תמים, שלא חטא מימיו.

"אז מה אחי? מאיפה אתה?" רק הקול שלו מזכיר שהוא בעצם בחור.

"לא מפה." אלקנה עונה בקצרה.

"טוב אחי." העיניים כאילו נעלבו, אבל התעקשו לפצח את ה'סיפור' שלו. "אז מה אוכל אותך?" הבחור התיישב על הארץ בעקשנות, אוסף את הרגליים שלו אליו בחיבוק והשיער הסבוך כאילו ממסגר את הבייבי-פייס שלו.

"כלום." אלקנה עונה ולוקח לגימה." כלום."

הבחור מסתכל עליו בעיניים מצומצמות." תגיד, היית פעם דתי?"

זבנג. מכת חשמל נוחתת לו על הראש. דתי. דת.

"למה? אני נראה דתי?" הטון של אלקנה עולה בלי שירגיש.

"לא.. אתה פשוט נראה עדִין כזה.."

"עדִין?"

"כן.. לא יודע איך להסביר.."

אלקנה מהמהם איזה משהו ולוקח לגימה. תירגע, תירגע. הוא כאילו פוקד על עצמו.

"אני יקיר מצפון תל-אביב.." הוא מחייך " אני ראיתי שפשוט לא בא לך לספר מאיפה אתה.. אז.."

אלקנה מחייך בלי רצונו. "בן כמה אתה?"

"אה, 16 ." הבחור כאילו טופח לעצמו על השכם. הוא הצליח להוציא ממנו התעניינות.

"מה אתה עושה פה?" אלקנה שואל ותופס ששגה.

"אממ.. לא יודע.. מסתובב.. איך קוראים לזה? מחפש את עצמי?.."

"או-או, אחי, לא פה תחפש את עצמך.. המקום הזה.. מקום.. קצת.. איך לומר? מפוקפק.." אלקנה לא מבין בעצמו למה הוא מנסה לשכנע את "הקרצייה שמקודם נדבקה אליו" ללכת ,לטובתו.

"אה, כן? אז מה אתה עושה כאן?!"

זבנג. אח. זה כאב!

עוד מכת חשמל בערב אחד. זה כואב מידי.

מידי.

"מה אני עושה פה?" אלקנה ממשש את המילים ועיני הילד מחכות לתשובה.

"אממ.." הוא ממלמל בשקט, המבט מושפל.

*

דוס בכל מובן המילה.

אלקנה כהן דוס. אבל דוס-דוס.

מתלבש כמו דוס, מדבר כמו דוס, מתנהג כמו דוס...

הוא המדריך הכי אהוב שעדיין מנדנדים לו שיבוא להדריך אפילו שכבר יצא מההדרכה.

הוא הבחור שתמיד פונים אליו בעניינים של מאחזים, צעדות, הפגנות למען ארץ ישראל.

הוא הבחור העדין עם החיוך הנעים, המבט החכם והטון שבקול שלו שלא דוחק בך לגמור לדבר.

דוס- סטריאוטיפ.

"אלקנה, שמע אחי-" אהרון צועק לו בפלאפון ואלקנה יורד במדרגות בדרך לחדר אוכל.

"שמו צוו הריסה, אתה שומע?"

"כן, אחי. אני שומע ומקשיב לכל מילה שיוצאת לך מהפה. מתי שמו?"

אהרון צוחק. "איין עליך אלקנה... שמו את זה היום בצהריים."

"וזה נראה לך רציני או איומים?" הוא נכנס לחדר אוכל.

"רציני, רציני, אחי."

"כמה חבר'ה אתם?"

"15."

"זה כלום."

"אני יודע. אנחנו צריכים תגבורת" הקול שלו ממש חורק ואלקנה מנמיך מעט את העוצמה ניגש כבר לשולחן מתיישב ליד משה.

"יש בנות?" צריך לדעת. חשוב.

"בינתיים לא. ככל הנראה יבואו מחר קבוצה של עשר בנות בערך."

"מממ." הוא מהמהם לעצמו. זה יכול לעזור.

"נשק? יש?"

" יש. יש שניים והם שומרים פה. אז אחי אני יכול לסמוך עלייך שתארגן לנו כמה חבר'ה?"

"כן, כן... בעזרתו יתברך אני אשתדל. אתה יודע מה? גם אני אבוא." הברקה של רגע.

"כן אחי? מעולה! יאללה, אני סומך עלייך. בי!"

"להתראות." הוא מנתק.

"תקשיבו, חבר'ה..." אלקנה מרים קצת את הקול שלו "מחר יש ככל הנראה פינוי ב'גבורות עולם'. מי מוכן להתנדב ללכת הלילה למאחז?"

"אה, באמת? פינוי? לא הספיק להם הפינוי הקודם?" בחור ממושקף מתרגז.

"כנראה שלא. להם אף פעם לא מספיק" עוד אחד עונה עצבני "אני בא!"

"יופי אחי.." אלקנה טופח על השכם הרחבה שלו "יאללה, חבר'ה עוד מתנדבים. גם אני בא, מי ששואל.."

מחוץ לישיבה בטרמפיאדה, עומדים 20 חבר'ה עם שק"שים ומחכים לאיזה טרמפ שאולי יעבור.

שלושה יס"מניקים עמדו מעליו.

"אתה קם?" הקול נשמע עמום והוא לא מצליח לקרוא את השם של בעל הקסדה שנמצאת על תווית הזיהוי.

"לצערכם הרב לא. אני לא מתפנה מארץ ישראל!" אלקנה צורח וכאילו חותר באדמה אוחז ברגבי האדמה שלא יעזבו.

"מה זה יעזור לך כל הצעקות האלה? בסוף תמיד מפנים אתכם! אני לא מבין את השכל שלכם, אתם, הנוער הכתום.." אחד מהיס"מניקים שעומד מעליו עם אלה עונה לו.

"אתם תמיד מפסידים-" עוד אחד ממשיך "עקשנים בלי סיבה! במקום זה תעשו דברים שימושיים יותר מאשר ללכת ולהידבק לשטחים לא מיושבים ורק לגרום צרות למדינת ישראל!-"

"יאללה, קום!" השלישי מתנער ומעניק לו בעיטה לצלעות.

אלקנה מתקפל.

"קדימה, קום, קום!" היס"מניק שנתן לו בעיטה שואג ונותן לו עוד כמה קטנות "תרים אותו משם! סחבו!" נותן פקודות לכל עבר.

אלקנה מנסה להתנגד אבל אַלָּה שמוטחת לו בראש מערפלת אותו לחלוטין.

הוא מתעורר באמצע צומת לא ברורה. לבד.

הפלאפון בלי סוללה.

הכביש חשוך.

טרמפיאדה ריקה.

לבד. ממש לבד.

והוא מתחיל לחשוב על עצמו, על המאבקים שלו, על התדמית שלו, על הרצונות, השאיפות.

ועל זה ששום דבר לא התקיים.

הוא בוגד בתדמית ה"דוסית" שלו כל פעם מחדש. לא עומד בציפיות.

למה? למה הוא צריך את המאבקים האלה? כדי לחטוף מכות? כדי לא להשיג שום מטרה?

*

"מבין אחי? חודש! חודש הייתי בדיכאון.. לא יצאתי מהבית. רק שכבתי על המיטה שלי, בהיתי בתקרה ושמעתי שירי דיכאון. עד שהחלטתי ש-די, אני יוצא לבחוץ. ויצאתי לילה אחד בשעה 12, הסתובבתי קצת והגעתי לפה. כבר שנה אני כאן. יש לי וותק." חיוך מריר.

העיניים הילדותיות נתלו בו.

"היה נמאס לי מהכל. אכזבתי את כולם. אכזבתי את עצמי. אז ברחתי וזהו."

"אבל למה?" יקיר לוחש בוהה בו, העיניים השחורות בורקות באור הדלוח של פנס הרחוב.

"רציתי לברוח מעצמי. לברוח בלי להתמודד." לוחש בחזרה ומשתעל לשנייה.

"ומה עכשיו?" יקיר שואל.

"לא יודע." אלקנה מחזיר את העיניים שלו ובוהה במזרקה בלי מים שהייתה מולם.

"אבל היית דתי. מה עם אלוקים? איפה הוא?" יקיר נראה כאילו התעשת "ו-לא! אלקנה, אל תענה לי!" הקול שלו עולה לטון יותר בטוח בעצמו. "פעם, שנה שעברה, הביאו לנו איזה אחד דתי, כמוך, כלומר- כמו שהיית אז , שידבר איתנו על דת, היחס לחילונים וזה.. הוא התחיל את זה בדיוק בזה. אסור להתייאש! כך הוא אמר! הוא גם אמר 'תחשוב טוב יהיה טוב'! אז איפה אלקנה? למה אתה לא חושב טוב? למה אתה מתייאש? הכל זה ניסיונות משמיים.מהאלוקים. כך הוא אמר! אז למה לא עמדת בזה? אפשר לתקן אלקנה, הוא הסביר לנו את זה! למה אתה לא משתדל לתקן? למה אתה עוזב באמצע? מתייאש? למה אלקנה? למה?" יקיר צורח והעיניים הופכות לרצחניות-ממש.

אלקנה מוריד עיניים.

"ואני לא דתי! בכלל לא! סך הכל איזה אחד צפוני מתל אביב ששמע כמה מילים מאיזה דתי בתיכון. ואתה? איפה אתה? איפה?" הזעקה מהדהדת בכיכר השוממה ועונה לו כהד.

*

ההתלהבות שדבקה בנשמה מתנפצת.

ואז מתלבשת שוב. נשמה זכה, תמימה , טהורה.

מתקלפת מכל הזוהמה שדבקה בה, שהיוותה חלק ממנה.

נשמה חדשה שה' יתברך נתן בו, באדם.

*

'' ריבונו של עולם אם נדבר גלויות,
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות,
אנא מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

חנון ורחום הן לפניך גלוי,
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי,
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת,
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת..

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור,
אבל אני מוסיף בחושך לחתור,
ושואל ומבקש, אייכה?! ,,
ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!

הבחור התנדנד אנה ואנה ודמעה התגלגלה בזווית העין.

רוח קרירה חולפת על פניו וקרניים ראשונות של שמש מלטפות את הדמעה הטהורה שיצאה מתוך נפשו.

* * *

*הקטע נלקח משירו של שולי רנד, אייכה.

אשמח לתגובות, הארות, הערות ושאר מטעמים J