מכתב לה'

הייתי צריכה לכתוב במסגרת בית ספר איזה פתק של הכותל, אז פשוט ישבתי לכתוב וזה מה שיצא...

בס"ד

שלום לך ה'!

אמא תמיד אומרת לי שאתה בעצם כמו אבא שלי, אבל זה לא נראה לי הגיוני. אבא יש רק אחד! ואבא שלי לא כאן, אבא שלי למעלה, ביחד איתך. אז בשבילי אתה לא אבא, רק ה', גדול, מלך, אבל לא אבא. אם באמת הייתי אבא לא הייתי לוקח לי את אבא שלי אליך. כי אז היית מבין כמה אבא אוהב את הילדים שלו וכמה הילדים שלו אותו. לא, אתה לא אבא.

אתה יודע ה', בהתחלה לא רציתי, לא לכתוב ולא לדבר אליך – להתפלל.

אני כעסתי עליך, בטח שכעסתי עליך, לקחת לי פתאום את אבא. ולא אמרת כלום, כלום כלום, פשוט באת ולקחת אותו בלי סיבה. טוב, אולי בגלל שפשוט רצית אותו קרוב אליך. אולי היה חסר לך שם למעלה מישהו צדיק כמו אבא שלי כדי ללמוד איתך תורה. ואולי, אולי רצית שגם לך הוא ישיר שירי שבת יפים, כמו שהוא שר לנו. אני לא יודעת למה לקחת אותו, את אבא שלי. לא יודעת, רק אתה היחיד שיודע. אבל ה' רציתי שתדע שזה קשה לי, באמת קשה לי. לפעמים אני כל כך עצובה וכל כך מתגעגעת לאבא ואז, אז לפעמים יורדות לי דמעות מהעיניים. כן, אני בוכה. אבל זה לפעמים, רק לפעמים לפעמים. אתה יודע ה', פעם אחת אמא ראתה אותי בוכה. לא רציתי שתראה אותי, אבל היא כבר ראתה... ולא יכולתי להסתתר. ואז אמא התיישבת לידי, חיבקה אותי ואמרה לי שלפעמים אנחנו לא מבינים הכל וצריך לההתגבר ולהמשיך קדימה. היא אמרה שצריך לצעוד בראש מורם, בגאווה. לחייך, לשמוח, להראות לערבים שהם לא ינצחו אותנו. לא הבנתי את כל מה שהיא אמרה, לא הבנתי מה זה לצעוד בראש מורם, לא יכול להיות שכל הזמן חייבים להרים את הראש, הוא יכאב נורא! כנראה אמא התכוונה למשהו אחר. אבל לא שאלתי, התביישתי. רק הבנתי שאמא אמרה שצריך להתגבר ולהמשיך כרגיל אפילו אבא כבר לא איתנו. אבל ה' איך אפשר להמשיך כרגיל אם אבא כבר לא פה?

פעם אחת כשהלכנו לדודה חנה ודוד מאיר הם דיברו על אבא. ואז לא התאפקתי, וקצת קצת בכיתי, באמת שקצת! ו...דודה חנה ראתה אותי, ואז היא אמרה לי... שילדות גדולות לא בוכות.

אתה יודע ה'? אני ילדה גדולה, באמת גדולה! עוד מעט יהיה לי יום הולדת, ואני אהיה בת 9 , ו-9 זה ענק.  אבל, הדמעות האלה... הם פשוט בורחות מהעיניים שלי, לא מבקשות ממני רשות.

וחוץ מזה פעם, מאוחר מאוחר בלילה התעוררתי מהשינה, ושמעתי קולות מוזרים מהסלון. אז הלכתי לשם לאט לאט, בשקט בשקט על קצות האצבעות. וכשהצצתי לסלון ראיתי את אמא.... אמא בכתה.

בהתחלה חשבתי שזאת לא אמא, לא האמנתי. אמא אף פעם, אף פעם לא בוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה, וזה היה מוזר לי. כי אמא היא חזקה, ואם היא בוכה כנראה שהיא באמת ממש ממש עצובה. אתה יודע ה' מתי עוד הפעם אמא בכתה? אמא בכתה כשהיא הדליקה נרות שבת, אני ראיתי. היא השתדלה להסתיר וכיסתה את העיניים שלה, אבל אני ראיתי.

אתה יודע על מה חשבתי אז ה'? חשבתי על מה אמא בוכה. פעם אמא אמרה לי שכשהיא מדליקה נרות היא מתפללת עלי, שאני אגדל ואהיה ילדה טובה. ואז אני זוכרת ששאלתי אותה "מה אמא, אני לא ילדה טובה?!" והיא רק חייכה ואמרה ש"לפעמים אנחנו לא יודעים הכל, והלוואי שאני אמשיך להיות ילדה כזאת טובה".

אבל עכשיו, עכשיו חשבתי לעצמי למה עכשיו אמא בוכה. אמא לא רק מתפללת, היא גם בוכה!

אולי לא הייתי ילדה מספיק טובה? אולי הייתי ילדה רעה ולא התנהגתי יפה? אבל בדרך כלל אני כן משתדלת להתנהג יפה! אז אולי, אולי אמא מתפללת שאני אגדל ואהיה ילדה טובה גם אם אבא כבר לא איתנו? אבל אז היא לא צריכה לדאוג, אני בטוח יהיה ילדה טובה. ואפילו, אפילו רק כדי שאמא לא תבכה. אני זוכרת שהרגשתי עצובה שאמא בוכה בגללי או עלי (זה לא משנה...) אז משכתי לאמא בחולצה ואמרתי "אמא, אני אהיה ילדה טובה!" ואז אמא רק חייכה,(כמו פעם שעברה) ליטפה אותי ולחשה "מתוקה שלי, יהיה טוב, אני אוהבת אותך!" ואני שתקתי, וכמעט כמעט שבכיתי אבל התאפקתי, ורק חייכתי (זה היה חיוך מוזר כי הוא לא היה באמת אמיתי).

אז הנה ה', אם אמא בכתה גם לי מותר לבכות, דודה חנה לא צודקת, אמא בכתה! אני ראיתי, פעמיים!

ואמא היא גדולה, ענקית...

אתה יודע ה' מה עוד קשה לי? קשה לי שפתאום אבא כבר לא איתי, ולא מחבק, ולא מלטף, ולא שר ולא לומד, פשוט כבר לא פה. אמא אמרה שטוב לו למעלה. בטח שטוב לאבא שלי, כי האבא שלי הוא האבא הכי טוב והכי צדיק בעולם. אבל לי קשה, וגם לאמא – אני יודעת. כי אבא כבר לא איתנו וגם לא יהיה.... אתה יודע ה', כל פעם שאני עצובה אני נזכרת במה שאמא אמרה לי פעם – שצריך להתגבר, שאנחנו חזקים, וגם שאבא הכי ישמח אם גם אני יהיה שמחה.

כן ה', אני רוצה להראות לכל הערבים בעולם שאני יותר חזקה מהם, אפילו שהם הרגו את אבא שלי. ואמא אמרה שבשביל זה אני לא צריכה רובה, אלא רק לחייך ולשמוח. וזה קשה ה', באמת שזה קשה! אבל בסוף אני אצליח . אני עושה את זה רק בשביל אבא שלי, שיראה אותי שמחה מלמעלה ושישמח גם הוא, רק בשבילו! (טוב אולי טיפ טיפה גם בשבילי כי כשאני עצובה אני מרגישה שלא טוב לי).

זהו ה', אמא אמרה לי לכתוב לך פתק כדי לשים בכותל וכתבתי (ארוך ארוך ארוך, יותר מידי ארוך... אתה לא יודע כמה זמן לקח לי לכתוב אותו!).אמא אומרת שככה אתה תיתן לי כוחות להתגבר, להמשיך בלי אבא.

 עוד 10 דקות אני אסע עם אמא לכותל, וידחוף את הפתק שלי באבנים הגדולות שמלאות בעוד המון פתקים (ואולי אפילו יש שם עוד פתקים שלי שכתבתי פעם, אבל בטוח שהם לא כל כך ארוכים!) ואז אתה תבוא ותקרא אותו, נכון? ותראה איזה ילדה גדולה וחזקה אני, ותביא לי המון המון כוחות.

אז להתראות ה', תביא לי המון כוחות (אני מחכה!), ואם אתה יכול ויש לך קצת זמן (אחרי שתגמור ללמוד עם אבא שלי) אז תבוא אולי להסביר לי למה באמת לקחת לי את אבא שלי, כי זה מאוד מאוד מעניין אותי, בסדר?

ו.... אפשר לומר שאפילו שבהתחלה קצת כעסתי עליך, עכשיו אני קצת קצת אוהבת אותך למרות הכל. כי נכון שלקחת לי את אבא, אבל הבאת לי גם אמא שכל כך עוזרת ועוד המון דברים.

אז קצת קצת אוהבת , ועכשיו אפילו קצת יותר

                                                                          -אני-