בס"ד
כבר שלושה חודשים שאני עומדת בצומת.
פרשת דרכים מסורבלת, מעורפלת, כזאת שבקושי רואים מה מתרחש אחריה.
הראש והלב משמשים בערבוביה, והמחשבות מתרוצצות:
"האם, כשאבחר לפנות ימינה – זה אומר שזו הדרך שכיוונו לי משמיים?
או, האם כשאבחר לפנות שמאלה – זו הדרך שכיוונו לי משמיים?"
מן הסתם לעולם לא אדע, עד שלא אעשה את הצעד הראשון!
עד שלא אחליט לאן לפנות.
אבל רבונו של עולם!! איך אני אמורה לדעת? אני לא נביאה, ולא בת נביא,
אין לי "חושים נסתרים", ולא "ראיית הנולד".
מאחוריי הצטבר לו כבר טור של אנשים. פקק תנועה שלם. והם צופרים צופרים...
גם הם הגיעו לפרשת הדרכים, ומאיצים בי לזוז.
כי הם כבר החליטו מראש, עוד טרם יצאו מהבית, לאן הם עומדים לפנות.
הם יודעים כבר מראש לאן הדרך שיבחרו – מובילה.
ואני? מאין אני באה, ולאן אני הולכת?
אבא!! תן לי את הכוח להחליט!
אני לא מבקשת להיות נביאה, חוזת נסתרות,
לא מבקשת לדעת מראש לאן אגיע, באיזו דרך שאבחר.
אני רק מבקשת, לא בצעקה, לא בדרישה,
רק בלחישה:
תן לי להחליט מה טוב בשבילי.
בשבילי! לא בשביל אחרים.
לא כדי שהאחרים יסתכלו עליי ויגידו לי: "כמה טובה את, וכמה טובה הדרך שבחרת",
אלא בשבילי!
בשבילי...
תודה.
תגובות
הם פשוט העזו. את גם צריכה להעז. לעשות צעדף לפעול, אל תפחדי! ה' ית' תמיד תמיד איתך בכל צעד שתעשי!!
חזקי ואמצי!!
אוך.. האחרים האלה..