יצירות של בין השמשות

בין טיפות של אושר
למבול השנאה,
בין ליטוף מתוך יושר
לנשיכת הקינאה,
בין צבע הלילה
לחיוורון האור,
בין שפיות של אור בוקר
ללילה שיכור,
בין רחש הים
לצווחת עטלף,
בין שעה שכמו נצח
לרגע חולף,
קיים אדם
(כמו אז גם עתה,
בין החרב לדם)
וזה –
אתה.

לאחוז בכל הכוח
בשולי התהום,
המובילה אל נפילה,
אל גיהינום.

אל להבת הלילה,
אל רגע נואש,
שברי נשמה
כַּלִּים כקש.

לאסוף - כל עוד
נפשי נותרה בצֶלֶם -
שאריות של שפיות
הנאחזות בתלם.

למתוח איברים
אל שערי שמיים,
ממרומי ההרים,
והנה – כנפיים.

מרוב מחשבות הפסקת לחשוב,
מרוב אהבות הפסקת לאהוב,
מרוב דיבורים אין אוזן קשבת,
למי איכפת מה אמרת, ומה עוד חושבת.

מרוב סערות לא נותרה אף טיפה,
הפרי כבר הרקיב, נותרה רק קליפה,
והרוחות לוחשות: "זו רק את עכשיו,
תפילותייך תתגשמנה, כבר מעכשיו".

וזו רק את שיודעת מה טוב בשבילך,
עמוד האש הבוער מאיר את לֵילֵךְ,
והוא רצוף בדמעות, לא קלה היא דרכך,
אף אחד לא

לפעמים זה קורה,
והלב מבקש
לחוש, ולו לרגע,
מתלבט:
זה כדאי?

זה מסנוור את עיניי,
מרפה את כולי,
רוצה לטעום את הפרי,
רק לרגע
ודי...

למה,
למה זה אסור?
עד כמה לב שבור
יכול לשרוד?....

כמה
זמן פה אחכה?
זה אותי מכה,
לא אוכל עוד!

אם רק היה מותר,
לו רק היה אפשר,
להרגיש ולו לדקה
מגע ידיך – ידיי.

את

ותודה לילדה אחת, יחפה, על ההשראה...

רוצה להיות שוב ילדה קטנה,
ולגלות כי כלום לא השתנה,
ולא אחרת.

לא רוצה להיות שונה,
לא לשנות את התמונה
למזכרת.

כמו גשם עז ביום אחרי שרב,
לדעת שאני לא מיותרת,
ולהיות איתך.

כמו חול מדבר שאת ליבי צרב,
חונק גרוני בלהט אש בוערת -
מלנשום אותך
לנשום אותך...

רוצה לשמוע שוב קולות

כציפור בלי כנף,
ריח בושם נדף,
לא השאיר רמז דק
או תקוה.

כניצוץ משתלהב,
רק שונא, מתעב,
בי נשרף עוד בטרם
נכווה.

כשיכור מתגולל,
לא מבחין, לא בוחל,
בתוכו מתכנס
ונרדם.

כך אתה ואני,
גוף אחד חד-גוני,
לב בלב, גוף בגוף,
דם בדם.

רק אתמול היה נדמה לי -
הסוף רחוק מבעבר,
לצעוק בקול, אין איש עונה לי,
ומה שונה יהיה מחר?
רק אתמול הן עוד ביקשתי -
לא ליפול בשתיקתי,
עוד רגע והנה נואשתי,
אבי, האם תשמע אותי?
והיום – אותי הערת
מחלום רע ואכזר,
בנפשי הנה נגעת,
עוד היית עלם זר.
וממחר – אני יודעת -
לעולם לא עוד לבד,
נשמה בחברתה נוגעת,
עד תהפכנה גוף אחד.

רְסִיסִים שֶׁל חֵטְא נִסְפָּגִים,
בְּאַדְמַת הַתְּשׁוּבָה הַלָּחָה,
שׁוֹאֲפִים אֶל מֵימֵי הַיָּם,
אֶל הַסְּלִיחָה.

כְּמֵהִים לִשְׁתּוֹת אֶת גַּלָּיו
הַמְּלוּחִים מִדִּמְעוֹת הַוִּדּוּי,
חָשִׁים עוֹד טָעָם בְּדִידוּת,
טָעָם נִדּוּי.

מַלְאֲכִים נִרְקָמִים בִּשְׂפָתָיִים,
זוֹעֲקִים: אָנָא סְלַח!
גּוּף מִתְמַזֵּג בֵּין רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,
וְהִנֵּה

איך זה נתתי
לתמימות, לטיפשות,
לסיכלות,
להגיד לי
שאתה אוהב.

איך זה יכולתי
להישרט, להיפצע,
לדמם,
ועדיין להאמין
שיש לך לב.

איך זה שחררתי
את לבי כפרפר,
אותו הפכתי
למעין מאושר,
והלא כל פרפר מגיע יומו,
והנה הוא גולם, ותו לא.

כתולעת משי
כירסמת רגשותיי,
באותם הירהורים
שכבשו לילותיי,
והלכת, כאילו כלום לא קרה,
על

הוא הלך,
כשגבו מופנה הוא אלייך,
משאירך שם לבד
בין גלים ושברים מול עינייך.

והבטת בו
עד נעלם אל האופק,
בך נשאר עוד ליבו
אך אין בו עוד דופק.

לא ילדה, אל תבכי,
גם אם יובלות תחכי
הוא לא יחזור,
וחבל על דמעותייך,
אך אם רק תפני את לבך
אל אחד שיודע טיבך,
העתיד לך ילחש
ותחדשי שוב פנייך.

הוא עזב,
לא כדאי להמשיך

כשהלב נשבר,
ורסיסיו חודרים
אל הנשמה,
פוצעים עד זוב,

לא מותירים לריאות
אפילו חלל קטן,
בשביל לנשום,
בשביל לכאוב.

והנפש גוועת,
לו רק הייתי יודעת
להפיק לקחים
מן העבר.

אך אין כבר תועלת
אם נשמה כבר דוממת,
עת נותרה מדממת,
תחת עפר...

בס"ד

כבר שלושה חודשים שאני עומדת בצומת.
פרשת דרכים מסורבלת, מעורפלת, כזאת שבקושי רואים מה מתרחש אחריה.
הראש והלב משמשים בערבוביה, והמחשבות מתרוצצות:
"האם, כשאבחר לפנות ימינה – זה אומר שזו הדרך שכיוונו לי משמיים?
או, האם כשאבחר לפנות שמאלה – זו הדרך שכיוונו לי משמיים?"

מן הסתם לעולם לא אדע, עד שלא אעשה את הצעד הראשון!
עד שלא אחליט לאן לפנות.
אבל רבונו של עולם!!

הנה
קמתי!
רגליי על הקרקע,
יציבוֹת יותר מתמיד,
לא חוששות
לצעוד אל עתיד
נסתר.

הנה
צעדתי!
גבי שוב זקוף,
לא כפוף כמו אז בשלכת,
לא חרוש,
בדממה שוב הולכת.
זה נגמר?!

אך הנה
חזרת!
צלך על ראשי,
זורם, נשפך על הגוף,
כמו אז,
האוּכַל בכנפיי שוב לעוף
אל האור?

אנא
חדול!
החופש כלוא
מאחורי סורג ובריח,
לו

בס"ד

שלום לך, לב יקר שלי!

כבר מזמן שאני חושבת לכתוב לך,
למרות שאני יודעת שלא תענה, שלא תכתוב, שלא תגיב בקול רם, או אפילו בלחש.
מקסימום תקרא, תפנים, תחשוב.

כבר חודש ימים שאני קרועה לשניים.
יותר נכון, אותן שתי חתיכות כבר מזמן נעשו לגזירים גזירים, והכל בגללך!!
בעצם, בגללך ובגלל ידידך הטוב – שכלי הדל...

ותמיד כשקורים מקרים שכאלה, חוזרת ונשנית

להציץ -
רק כדי לראות
שהוא שם,
שהוא עדיין קיים,
לא צל מהלך,
אלא צלם אנוש,
בן אדם.

להעיף מבט -
רק כדי להבחין,
להתנחם
בלראותו שוב,
לא אוויר מרחף,
אלא דמות עשויה
בשר ודם.

ולהיעלם -
רק כדי לדעת,
שאם שוב אביט
הוא יהיה שם,
ולאחד
את נשמתו בלבי,
כי עוד רגע ו...
נעלם.

שנינו צועדים יחדיו אל האין-סוף,
אתה אל השקיעה ואני אל קו החוף,
מנסים לשכך כאבים מן העבר,
עבר שעוד לא התחיל, ועדיין לא נגמר.

שנינו מנסים אל האופק להגיע,
אתה אל האוויר, אני מן הרקיע,
אך הכל נראה בדיוק אותו דבר,
דבר שעוד לא התחיל, ועדיין לא נגמר.

ומה יהיה עליך? ומה יהא עלי?
תמיד אהיה אחריך, האם אתה לפניי?
פקחתי את עיניי, וכלום כבר לא נשאר,
רק שאריות

נתבקשתי לבחור
אז אבחר:
הרים ירוקים,
חורשות עד,
ולב אחד קטן
שרוצה...

נתבקשתי לבחור
אז אני בוחרת:
מרחב נשימה
עצמות מחוּלָצוֹת,
ולב אחד רחב
שאוהב...

נתבקשתי לבחור
אז בחרתי!
אחרי מות הנפש,
נשמה מתחדשת,
מחכה כבר ליום, בולי תאמר: "מקודשת"...

ידיים שחורות מרגבי אדמה,
זו אדמתי במלאת ימיי,
אשתה בצמא את רוח חייך,
את חום לבך אחבק בין ידיי.

ליבי הקרוע שותת עלי חול,
ודם יגוניו מתחלק בין בריות:
זה שמבטיח אף כי אינו יכול,
וזה שהשיב בי הרצון שוב לחיות.

ומה (לעזאזל) עלי לעשות?
הן משחר ילדותי אני כצאן לטבח,
אהבה עוד תצליח פשעים לכסות,
ותקבל בעל-כרחה ציון לשבח.

נגיעות של שלום מול צופרי