-קפיצה-

בעזי"ת ה' הוא המלך=]

-קפיצה-

2 בלילה.חופש גדול, בחדר שלי.

אני יושב מול המחשב ,בוהה במסך משועמם ומצייר ריבועים על 'שולחן העבודה'. כל החבר'ה כבר התנתקו מה-ICQ ואני פשוט לא עייף...פרסומת עם בחורה קופצת לי ומהבהבת- ללחוץ עליה.

המח שלי מתערפל לשנייה ואני בקושי מבין את הצעד שאני עושה.. לוחץ אינטר.

תמונות מרצדות לי מול העיניים, וסרטוניי וידאו מסתובבים סביבי במחול שדים פראי.קולות, רעשים. ואני לוחץ ולוחץ, מסתכל ורואה. והכל נכנס למח.

האצבעות שלי מרפרפות על הכיפה בבלבול והקול המעצבן הזה במח צועק לי- די! צא מזה! עזוב!

אבל היד השנייה לא מרפה מהעכבר וממשיכה להסתובב וללחוץ. הראש לא מפסיק לפעול והעיניים.. אוי העיניים..

העיניים שלי כבר אדומות ,הראש כבד וב-5 אני מחליט לכבות את המחשב. אני סוחב את עצמי למיטה, מתכסה בשמיכה מעל הראש ונרדם.

***

אני קם ב-2 בצהריים. הבית שקט ואני מתרומם מהמיטה מפלבל לשנייה בעיניים ונזכר במה שעשיתי בלילה. חולשה נוראית מקיפה אותי והראש נוחת בחזרה על הכרית.

איזה בנאדם נורא אני. אני אפילו לא בנאדם. אני חיה! בהמה! שלא מסוגלת לעצור בעצמה..

דוס. מאיפה דוס? מאיפה? תראו אותי! על מה אני חושב. על מה אני מסתכל. לאיפה אני גולש.

העיניים נסגרות שוב.

אבל המחשבות ממשיכות לרוץ. העיניים שלי! העיניים! ואני עוד מדריך.

בטח מדריך. כל החניכים תולים בי עיניים, במדריך ה"צדיק" עם הציציות בחוץ. ואני? מה אני? מה שוות הציציות שלי?!

איך אני מסתכל לאנשים בעיניים?

אני מתיישב על המיטה שוב, מסתכל על הקיר שמולי. בייאוש.

ושונא את עצמי.

היום הזה, הלך זוועה.

אחרי שקמתי, מלמלתי תפילת מנחה, אכלתי ויצאתי עם האופניים, לרכוב מחוץ ליישוב. לבד.

כל הדרך, כמו רוחות, רודפות אחרי התמונות והקולות ששמעתי אז, בלילה. ואני מנער את הראש והרוח פורעת לי את השיער ואני פשוט לא מבין מה אני עושה. לא מבין.

בלילה, אני לא מתקרב למחשב. אני אפילו לא פוזל לעברו. כל ייסוריי המצפון שלי זועקים לי ואני נכנס למיטה ומכסה את הראש עם השמיכה.

לא דיברתי עם אף בנאדם היום. התפללתי 'יחיד' בבית, לא עניתי לאף טלפון, לא דיברתי עם אמא ולא עם אף אחד.

פשוט אף אחד.

המחשבות האלה, מטורפות, רצות לי בראש. אני עוצם את העיניים חזק. די! די! תצאו כבר! אני לא רוצה לחשוב יותר!

אבל אני גם לא מצליח לישון וכבר 12 בלילה.

אני קם במהירות ,לובש דגמ"ח ארוך, פליז שחור ונועל את השורש שלי.לפני שאני מתחרט, לוקח את הגיטרה ויוצא החוצה.

רוח נקייה של לילה מקדמת אותי והשבילים של הישוב נראים קצת מאיימים בלילה. אני הולך לפינה ההיא, ליד הגן שעשועים, איפה שיש את העצים הסבוכים, נכנס בפנים, מתיישב על האדמה ונשען על סלע.

האצבעות פורטות על הגיטרה והעיניים מתרטבות. העיניים האלה, שחטאו.

אני נזכר בניגון ההוא, מהטיש שהיה פעם בסניף. סוגר את העיניים ומתחיל לנגן אותו. הוא איטי, והנשמה שלי מתמלאת. לאט, לאט.

לא יודע כמה זמן ישבתי שמה. אולי שעה, אולי שעתיים. עם אותו ניגון.

***

שבוע עבר ולא נגעתי במחשב.

כל יום, נורא ואיום יותר מהקודם.

אני עדיין לא מסוגל לצאת לבית הכנסת, מתפלל בבית. אני מקפיד לקום מוקדם בבוקר ולא לפספס אף תפילה, אולי זה יכפר במשהו.  לסניף אני פשוט לא מסוגל ללכת. לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים שלו. פשוט לא מסוגל. מדבר בקושי עם אנשים.

אני שקרן ואני שונא את עצמי.

***

עוד פעם 2 בלילה ואני לא נרדם.

הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ מכאבים ואני מדליק את המחשב, לוחש לקול ההוא- שאני מסתכל רק שנייה בכל ההודעות שאנשים שלחו לי, ל-ICQ.

והראש שוב פעם מתבלבל, הידיים מתערבבות והאינטר לוחץ על הפרסומת ההיא שוב.

ואני מסתכל. מסתכל על כל הטומאה. על התמונות, על הוידיאו, שומע את הקולות.

טובע בזה ושונא את עצמי יותר ויותר...

ב-6 אני מכבה את המחשב ושוב נכנס למיטה ומכסה את הראש. לא רוצה לראות אף אחד. אפילו לא את עצמי.

***

כבר חודש מהחופש הזה עובר ולא דיברתי עם אף אחד.

עשיתי הפסקה עם ההדרכה ואני כבר לא מתקשר עם העולם.

אני לילה כן על המחשב, לילה מכה את עצמי על מה שעשיתי לילה קודם.

12 בלילה. יצאתי מהבית ועמדתי על המרפסת הגבוהה,שנמצאת בסוף היישוב. ירח מלא מאיר על כל הסביבה ואני מזהה את הבית שלי במרחק.

רע. אני בנאדם רע. והתמונות לא מפסיקות לרדוף אחריי. וההרהורים האלה.

יד מונחת לי על הכתף ונכרכת סביבה.

"מה קורה אחי?"

אלחנן. אני נרתע מהיד שלו. הוא מוריד אותה ונשען לידי על המעקה.

"לא רואים אותך, לא שומעים.. מה העניינים? הכל בסדר?"

אני שותק ומסתכל על הירח.

"כל החניכים ממש התגעגעו אליך, אחי. ואתה לא עונה לטלפונים. משהו עובר?" הוא מנסה שוב. "ולמה אתה לא בא לגמ"ח יום חמישי? וארגנו ללכת לים עם כל הכיתה יום שלישי שעבר- למה לא היית? התקשרתי אליך על זה כמה פעמים! וגם באתי אליך, אבל לא ענית לטלפונים ואמא שלך אמרה שאתה לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק כך תפסתי אותך."

אני מחייך במרירות.

"עזוב. לא תבין." שלוש מילים ראשונות שאמרתי לבן אדם החודש הזה ,חוץ מ-כן ו-לא.

"בוא אחי, שב." אלחנן יושב על הרצפה של המרפסת ,אוסף עליו את הרגליים שלו ומסתכל עליי מלמטה. "בבקשה.. אני ממש אנסה להבין.. רק תדבר.." הוא מוסיף.

עוד פעם חיוך מריר. "אתה מתחנן אלי? אני כזה רע. כזה רע, אלחנן. אני שונא את עצמי כל כך. כמה אני גרוע, אתה לא יודע.. תתרחק. יש לי סך הכל מסיכה על הפנים. מסיכה על כולי."

אלחנן מצמצם עיניים ואני מתיישב לידו ,נאנח כמו זקן שבע ימים.

ובפעם הראשונה הכל מתפרץ. עם דמעות.

***

אנחנו נשענים שוב פעם ליד המעקה ורוח של לילה קרירה מייבשת לי את הדמעות.

"ואני פשוט לא מסוגל, אלחנן! אני לא יכול לעצור את זה! זה מטורף! מטורף!" אני צורח לאוויר הנקי, כאילו הוא אשם במשהו ומסתובב אל אלחנן. "תגיד לי שאני בן אדם רע!!! תגיד אלחנן! תגיד!!!" אני זועק בטירוף ,מחזיק לו את הכתפיים ומנער.

"אתה בן אדם רע." אלחנן מסתכל לי לתוך העיניים ולוחש לאט.

"עוד! עוד אלחנן!!!" אני ממשיך לזעוק.

"אתה רע. מרושע. בהמה. חיה." בדיוק מה שכיניתי את עצמי במשך חודש שלם, הוא אומר לי בשלווה הזאתי שתמיד הייתה לו. "אתה לא מסוגל לעצור בעצמך. אתה חוטא."

האצבעות שלי לופתות לו את הכתפיים ואני ממשיך לנער. "אלחנן אני- - אני רוצה - -" הבכי מטלטל אותי אבל אני לא מרפה ממנו, " אני רוצה לחזור ל- - פעם! אלחנן- - ל- -פעם! פעם! מה שהייתי אז! אני טמא! אני רע כל כך! אני רוצה- -" ואלחנן אוסף אותי ונותן לי את החיבוק שלו.

ואני בוכה. דמעה ועוד דמעה.

והן מתפרצות כמו הר געש. והתמונות עדיין עומדות לי מול העיניים והקולות צורחים לי בתוך האוזניים.

אני מתנתק ממנו. "א ב א !!!" הצרחה יוצאת לי מהגרון. "אבא!!! איפה אתה? איפה? למה אתה נותן לי את זה?! א ב א !!!" וכמו הד עונה לי- בא בא בא..

אלחנן עדיין שם את היד שלו על הכתף שלי.

"אחי. אתה כל כך טוב. אתה בן אדם כל כך צדיק. אתה יכול. כל נופל יכול לקום. הקדוש ברוך הוא לא נותן לאדם נסיון שהוא לא יכול להתגבר עליו, באמת. באמת. והוא סומך עליך-"

"ואני הרסתי לו." אני ממלמל.

"אתה לא הרסת. אתה נפלת." העיניים שלו בוערות ומסתכלות לי לתוך תוכי, "מודה אני לפנייך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. אמונתך. אמונתו של ה'... הוא יודע שאתה יכול לתקן. הוא יודע, הוא מאמין בך. אם הוא לא היה מאמין הוא היה פשוט לא נותן לך לקום בבוקר.. הוא רק מחכה לצעד שלך, אחי. רק לצעד שלך. תפתח לו פתח קטן והוא יפתח לך ענק. ענקי! אתה לא יודע איזה ענקי! רק תעשה את הצעד שלך, אחי!" אלחנן צועק וההד עונה לו בחזרה- אחי אחי אחי- - -

*

הגעתי הביתה ב-4 בבוקר. אמא הייתה ממש מודאגת ולא הבינה מה קרה. לא נתתי לה גם להבין. הייתי יותר מידי עייף.

בבוקר, קמתי ב-10, בעזרתו האדיבה של השעון מעורר.

הלכתי לבית הכנסת לתפילה. ופעם ראשונה, מאז תחילת החופש התפללתי כמו שצריך להתפלל.

בערב, דיברתי עם אבא שלי. לא פירטתי לו מה קרה. רק ביקשתי חסימה לאינטרנט.

הוא המהם שהוא שמע על זה ואם אני ממש רוצה אז הוא מוכן להחליף ספק.

והוא נחסם ואני משתדל להיות ממש פחות 'על' המחשב.

התמונות אולי פחות רודפות אחריי, הוידיאו פחות עומד לי מול העיניים, הקולות ששמעתי פחות צורחים, אבל הנשמה, הנשמה שלי נפגעה. הושחתה.

עדיין קשה לי לדבר עם בנות, אפילו אם זה עניינים פשוטים. עדיין קשה לי לדחוק את כל המחשבות הרעות האלה, המחטיאות. אני קורא המון ספרי מוסר ומשתדל ממש להתחזק עוד יותר.

זה קשה.

אבל קפצתי ברוך ה' מעל המכשול. אולי כמו, כמו הפרסומת ההיא שקפצה אליי, אז, בלילה המשעמם ההוא.

***

הנושא קצת רגיש אבל נורא חשוב.. מקווה לעבור את הצנזורה=]

אשמח לביקורת (בונה..) ,תגובות, הערות, הארות ושאר מטעמים=]