נכתב במוצאי יז' בתמוז
"לא קמה עוד רוח באיש"
חרחורי גסיסה אחרונים עם אור בוקר,
הולך למות עם חיוך על פניו.
ליל שימורים מתיש ומייגע,
ומילים כצרי ומזור לפצעיו.
בהשלמה יאמר "אמותה פעם",
כי נוחמתי על רוע מעשי.
ומילות הוידוי בבכי ובנהם,
משוגרות בהכנעה אל אלוהי.
על הכר ראש מונח,
העין עצומה.
ממתין למלאך,
שייטול הנשמה.
אכן, בא השליח,
לקיים שליחותו.
מהדמדומים הגיח,
ועשה מלאכתו.
ואולם!
מה זאת?
הנה לפתע אור וצליל,
ארציים, גשמיים עד להבהיל!
ועומד השליח למראשותיו,
ומפיו המחייך יוצאות המילים:
אדון הכל את שבותך שב.
קום! בכוחך לתקן מעללים.
כולו עוד נרעד מאירועי אמש
ונפשו הקרועה עוד חופשת תקווה
וההבנה מעמיקה, ומחלחלת חרש,
כי מרפא לאלה ימצא באהבה.
זרועותיו סביב נשלחות באלם,
לתור אחר בעלת הדברים,
שאתמול כה היטיבו לתקן הצלם,
והיום גם תקוה הם אומרים.
הרעיה לדודה קוראת, בקול גדול - בלי להחריש
ואולם הדוד איך יקרא לה?
הרי -
"לא קמה עוד רוח באיש".
תגובות
אני מניח שלא לכל שיר כותבים הסבר צמוד. אלא נותנים לאנשים לקרוא ולהבין מה שהם מבינים.
ובכל זאת: אחרי שתנסי לתאר לעצמך קצת מהרקע, אשמח למלא חללים חסרים :)
בכלל, אני חושב שזה יכול להיות די כיף, אם כל פעם שיש שיר שהוא קצת פחות מובן, כל אחד ינסה לנפק הסבר משלו, ובסוף ישוו את זה ל"כוונת המשורר" האמיתית.
עשיתי את זה כבר פעם עם עוד מישהו, ושנינו נהנינו מאד!
לילה טוב!
פשוט יפההה כ"כ נכון, תחושות שכולנו חווים אני חושבת...
אז אגיד מה הבנתי תקביל לכוונת המשורר ;)
כאילו אדם שחטא וחושב שאין עוד אפשרות לתקן, שוקע בעצבון החטא, חושב שימות מהחטא וכו' והנה במקום שהמלאך יטול נשמתו, ההיפך הוא מעודד אותו שעוד יש סיכוי לתקן, שהכל פתוח, שעוד אפשר לשנות. זה מה שהבנתי בכללי על הכל, ושוב - יפה ממש!!! רק לא הבנתי את שתי הבית האחרונים, ואני שונאת לא להבין את הסוף כי שם בד"כ טמון העוקץ...
זרועותיו סביב נשלחות באלם,
לתור אחר בעלת הדברים,
שאתמול כה היטיבו לתקן הצלם,
והיום גם תקוה הם אומרים.
הרעיה לדודה קוראת, בקול גדול - בלי להחריש
ואולם הדוד איך יקרא לה?
הרי -
"לא קמה עוד רוח באיש".
לא בנתי, מי זו בעלת הדברים? מה הם הדברים? ומזה מה שאומר הקב"ה לכנסת ישראל "לא קמה עוד רוח באיש"..
בערך זה מה לא הבנתי אולי תפרט פשוט את שני הבתים האלה...
תודה רבה!!!!
שוב - חיזקתני!!
"ליל שימורים מתיש ומייגע," שבו נאמרו -
"מילים כצרי ומזור לפצעיו".
ואולם להפתעתו, הוא מתעורר ומבין שה'השלמה' הייתה בעצם סוג של בריחה. ובעצם עיקר העבודה עוד לפניו. אך באותו משפט הוא גם מבין כי הדבר בכוחו. ועכשיו הוא מחפש את 'בעלת הדברים', שעימה דיבר אמש, ע"מ שתעזור לו בתהליך שבפניו הוא עומד, (בדיוק כפי שעזרה לו בפעם הקודמת...).
הזרועות נשלחות באלם רק בגלל הבושה, ולכך מתקשר הבית האחרון. השימוש בסיפור שיה"ש הוא מפני ששם הרעיה היא זו שמחפשת את הדוד וקוראת לו ברחובות, בלי בושה. אולם האם יעלה על הדעת שהדוד יסתובב בחוצות העיר ויחפש את הרעיה בצורה רועשת? כך גם כאן, החוטא מתבייש לבקש את עזרתה של 'בעלת הדברים'.
מקווה שהבהרתי. :)
רציתי לדעת אתה למדת לכתוב בצורה שכזו או שזה בא לך טבעי, ואם כן כמה זמן אתה כותב?
ב. לא למדתי שירה אף פעם.
ג. בחלקו זה בא יחסית טבעי, זה פותח קצת ע"י אבי מורי,
וכ"כ בגלל שבמשך השנים כתבתי 'למגירה'.
ד. אני חושב שאת השיר הראשון העזתי לכתוב רק בשמינית.
מגניב גם השילוב של הבית האחרון...
בעצם אני לא שואלת, אני קובעת עובדה.
מצטרפת לכל עניין החטא.
שני הבתים האחרונים דיברו על חטא ע"ז ועל צלמים. "בעלת הדברים" נביאי בעל וכד' שלמרות שפעם אחר פעם נביאים הוכיחו שהם שקרנים הם המשיכו להאמין בע"ז ולפתות את העם לעבוד עבודה זרה.
"הרעיה" זה הקב"ה והנביאי האמת קוראים בשמו
איך הדוד יקרא לה? - הוא לא יכול. הוא מושפל, כבל או שקוע מדי בעבדה זרה.
"לא קמה עוד רוח באיש"- צריך הרבה אומץ כדילקום ולצעוק את האמת.
למעשה אפשר להשליך את זה לימינו ולומר שלא קמה עוד רוח באיש"- לא קם אדם ואמר. חבר'ה תפסיקו את כל הטרוף הזה שמסביב (וכל אחד יקח את זה לאיזה מקום שהוא מבין)
אז כפי שכתבתי - אהבתי מאד.
תודה רבה לך, מוריה!
ושבת שלום!