"לא קמה עוד רוח באיש"

 

 

חרחורי גסיסה אחרונים עם אור בוקר,

הולך למות עם חיוך על פניו.

ליל שימורים מתיש ומייגע,

ומילים כצרי ומזור לפצעיו.

 

בהשלמה יאמר "אמותה פעם",

כי נוחמתי על רוע מעשי.

ומילות הוידוי בבכי ובנהם,

משוגרות בהכנעה אל אלוהי.

 

על הכר ראש מונח,

העין עצומה.

ממתין למלאך,

שייטול הנשמה.

 

אכן, בא השליח,

לקיים שליחותו.

מהדמדומים הגיח,

ועשה מלאכתו.

 

ואולם!

מה זאת?

 

הנה לפתע אור וצליל,

ארציים, גשמיים עד להבהיל!

 

ועומד השליח למראשותיו,

ומפיו המחייך יוצאות המילים:

אדון הכל את שבותך שב.

קום! בכוחך לתקן מעללים.

 

כולו עוד נרעד מאירועי אמש

ונפשו הקרועה עוד חופשת תקווה

וההבנה מעמיקה, ומחלחלת חרש,

כי מרפא לאלה ימצא באהבה.

 

זרועותיו סביב נשלחות באלם,

לתור אחר בעלת הדברים,

שאתמול כה היטיבו לתקן הצלם,

והיום גם תקוה הם אומרים.

 

הרעיה לדודה קוראת, בקול גדול - בלי להחריש

ואולם הדוד איך יקרא לה?

הרי -

"לא קמה עוד רוח באיש".