בעזי"ת ה' הוא המלך=]
הדרך "רק" עד לתחנה מרכזית
פאף.
אני סוגר את הכריכה החומה, שולח נשיקה רפה ומסתכל לשנייה באותיות הזהובות שמוטבעות .
מממ.. וואו! עברו כבר.. שלוש שעות! זה פשוט היה מדהים ללמוד את כל זה.. איזה התעלות נפש.. אני מרגיש ששום דבר לא יוכל להכשיל! התרוממות הרוח כפשוטו.
אני מחייך לעצמי בסיפוק. הספקתי הרבה. טוב מאוד.
אני מחזיר את הגמרא למדף ויוצא למבואה. בדרך, נותן צ'אפכה לעמיחי שנכנס לבית מדרש ואומר שלום לי'ודה. הוא מסתובב לשנייה.
"הי, אחי.. חוזר הביתה?"
אני מהנהן.
"רוצה טרמפ? עוד שעתיים-ככה לתחנה מרכזית?"
"אממ.. לא. אני מעדיף לחזור עכשיו.. זה פ'סדר. אני סך הכל הולך לתחנה מרכזית... חמש דקות..."
אני מרים את התיק הענק ומתכונן לצאת, אבל נזכר ששכחתי את הפלאפון על המדף בכניסה לבית מדרש וחוזר לקחת. אני לשנייה מסתכל דרך חלון הזכוכית ורואה את כל הבחורים רכונים על גמרות וספרים דנים אחד עם השני על הלימוד.
אני לוקח את הפלאפון ומתקדם שוב לעבר היציאה, פותח את הדלת הכבדה עם חיוך מרוח על הפנים. כאילו ששום דבר לא יעצור אותי. כזאת עליה רוחנית...
וכזאת ירידה.
שתי בחורות ספק לבושות, הולכות מתחת למדרגות ואני מסתכל עליהן לשנייה ומתהרהר.
החיוך נמחק וכל הטעם המתוק הזה של הלימוד מתחלף במרירות של ה-"לא לעמוד במה שאתה מציב לעצמך". רק אתמול החלטתי שזהו! אני יותר לא אכשל בזה.
אבל עכשיו- -
ויש לי עוד דרך להספיק עד תחנה מרכזית.
אני מסתובב ונכנס חזרה. מסתכל לשנייה על לוח המודעות, עוצם עיניים, נושם עמוק ומנסה להירגע.
ואז יוצא שוב.
ההרהורים רצים לי בראש שמתחיל לכאוב ואני משתדל ללכת עם העיניים רק לכיוון המדרכה, אבל מרים אותן מידי פעם כדי לראות את הדרך וניכווה. שוב...
הפעם אני מוריד את המשקפיים ומסתכל רק על הרצפה אבל עדיין הראש מסוחרר.
" 'סתכל לאן 'תה הולך!" קול של בחורה ואני מרים עיניים ושוב נכווה.
אוף. למה זה קורה לי? למה הן חייבות לומר משפטים מיותרים, להתלבש ככה ואני חייב לחטוא בגלל זה?
אני מגמגם איזו התנצלות וממשיך להתקדם, נלחם בתוך תוכי עם היצר הרע שחוגג לו. זהו... אני מנסה להרגיע את עצמי. הנה, אני עוד שנייה מגיע... רק לעבור את החנות הזאתי...
איפה כל מה שלמדתי קודם? למה כל הדרך הקצרה הזאתי עד התחנה מרכזית אני חייב להיתקע במיליון מוקשים, כלומר- מוקשות?
זה כל כך קשה לי. והן עושות את זה יותר קשה. להוריד עיניים וללכת כמו עיוור. זה להילחם עם היצר הרע ולמעוד, ואז לקום ושוב למעוד.
אני סוף-סוף מגיע לתחנה מרכזית. פה, אני כבר מרים את הראש לחפש את הקו שלי-732, אבל פרסומת ענקית, של בחור ובחורה מרוחה על כל האוטובוס ובתוך-תוכי הוא שוב מצטווח, היצר הרע, בקול מחריש אוזניים.
ו-אוף.
אחרי תלאות מרובות אני יושב בתוך האוטובוס, מוציא אוזניות, שם שירים ועוצם עיניים, אבל הן כל כך שורפות ,כואבות, וכל המחשבות על מיקודם לא מפסיקות להשתולל.
זאת הייתה סך הכל "רק" הדרך לתחנה מרכזית.
שוב. אני מקווה מאוד שיעבור ת'צנזורה. נושא חשוב.
תודה רבה-רבה לאחד מהאתר (שמעדיף להיות בעילום שם:)) שהאיר את עייני על הנושא ועזר לי בכתיבה:)
תגובות
סליחה.
אממ למה אמור להפריע שבת כותבת על נושאים כאלו?
אולי יש בנים שמעדיפים לא לכתוב על זה, ובשביל זה הבנות כותבות כדי להביא מודעות לעניין של צניעות אצל הבנות ועל זה שלא להכשיל אחרים.
המסר הוא מצוין והועבר בצורה טובה!
שכוייח.
יותר נוח לבת לכתוב על נושאים כאלו מאשר בן.
כי בת יכולה לראות מנקודת מבטה, עד כמה קשה עבור הבן, העניין של שמירת העיניים.
כתיבה טובה, למרות שיש כאן מעין חזרה על הסיפור ההוא...
אבל בכל זאת יפה. יישר כוח.
המסר הועבר בצורה מעולה
בלי להכנס לפרטים..
יש פה כמה קטעים קלילים וקלים להבנה:)
לפגזניקית,אפשר הסבר למה זה מעצבן אותך?
כמו ש'שירו למלך' כתב, רוב הבנים יעדיפו לא לכתוב על עצמם
ועוד בנושא כזה..
הסיפור 'קפיצה'' אשר היא כתבה בכלל לא דומה
הן בסיגנון הכתיבה והן הסיפור עצמו
ב'קפיצה' מתואר על מיכשול שאפשר להרחיק/לחסום אותו..
בסיפור הזה, יש 'מוקשים' שפשוט מכריחים אותו לעבור את זה
אהבתי מאוד.. ממש מקסים!
שירו למלך ובין הערביים- תודה רבה.. ועוד משו'- לענ"ד, אין פה עיניין של חזרה על הנושא הקודם.. כמו שאיציק כתב. הוא הסביר את זה מעולה:)
איציק- טוב, נו.. את יודע את דעתי:)
והמלכה של העולם- אויש, נו, די:) מתוקה..=]
יום טוב!
נראה לי שהצלחת להביע טוב מאד את ההנושא.
יישר כח!
ודווקא בת שמצליחה כאילו לשים עצמה בצד השני.
עלי והצליחי בהמשך...
ובנים כותבים עלזה. אולי הם לא מפרסמים.. אבל כן. יש כאלה שכותבים.
לא יודעת, אולי מעצבן אותי הרצון הזה של הבנות להבין ולהבין כל דבר..
יש דברים שלא נועדו לנו, ואנחנו לא צריכות להבין.
אולי להבין רק ברמת הצניעות, וגם פה אני חולקת, אני לא צנועה כדי שלבנים יהיה יותר קל. אני צנועה כי אני מכבדת את רבש"ע ואת עצמי.
וזה נושא ארוך, וזה סתם תקציר.
אם צריך עוד פירוט, אז בשמחה.
את שאר העלילה פה, אני כתבתי והוא רק תיקן איפה שאפשר.. ככה שהנושא עצמו לא עלה לי ישירות..
דבר שני.. אני לא חושבת שכתבתי ממש בחוסר צניעות, גם אם כן, זה גם לא היה עולה.. אולי זה צרם לכמה אנשים.
הפואנטה פה, זה הקטע שהדרך לתחנה מרכזית כזאת קצרה, וכזה הרבה מיכשולים. דווקא על הבנות לא מדובר ספציפית, כלומר- לא התכוונתי להדגיש פה ת'קטע של "יאללה! בואו ניהיה צנועות בגללם!".. כמו שאמרת, גם לענ"ד, צניעות זה כבוד עצמי..
זהו בעקרון..
אני גם אשמח להרחיב:)
נהניתי לקרוא.
ברכות והצלחות בהמשך.
הכתיבה שלך מיוחדת, לקחת אותה ודחפת לתוכה מילים בנאליות, סיפור קצר ממש.. כל שורה וחצי הוא נתקל במישי,
קצת, קצת לא אמיתי מבחינת הסיפור.
[ברור לי שזו המציאות, לצערנו, אבל יכלת להאריך יותר,
לתאר יותר, נשמע כאילו בכח את מקפיצה את עצמך ואותו ממעידה למעידה, מהרהור להרהור..]
אבל זה טוב.
אולי זה הופך את זה להיות פחות "מציאותי", אבל מחדד את הנושא שאותו היא רצתה להעלות ולדבר בו.
סיפור נורא יפה, וחזק.
לא יודעת אם זה מה שהיה דוחף בנות לתקן את בגדיהם, אבל זה בהחלט מעורר באופן מוצלח ביותר.