היא עמדה בצד, כרגיל, שאר הבנות שיחקו בקבוצות קבוצות ורק היא, זאת שפעם היתה חוזרת הביתה מוקפת חברות, היא שהיתה כל כך מקובלת - עומדת מבוישת בצד, עיניה נפולות ודמעה מתגלגלת על לחייה.
למה זה קרה? היא שאלה את עצמה, אבל לא היתה תשובה לשאלותיה.
זה התחיל, היא חשבה, כשאבא הרגיש מועקה בבית החזה והלך לבדיקה שגרתית, התוצאות לא אחרו לבוא, אבא חולה בסרטן!!! אבא המשיך לעבוד אך לאט לאט הלך ונחלש עד שיום אחד כשחזרתי הביתה גליתי את אבא במיטה. הוא ביקש ממני שאתן לו כוס מים, כמובן שמיד הלכתי והבאתי לו כוס מים קרירים כמו שהוא אוהב. הסתובבתי בשביל לצאת מהחדר של ההורים כשקול נפץ עז עצר אותי, הסתכלתי אחורה וגיליתי את אבא שוכב על המיטה חסר אונים ומבויש כשרסיסי זכוכית פזורים מסביב למיטה.
"אבא אתה בסדר?" שאלתי אותו, "כן אני בסדר" ענה בקול חלוש. זה אבא שלי החזק, הגיבור, האמיץ שעכשיו שוכב כאן במיטה רועד וחלוש? ניקיתי את כל הזכוכיות הפזורות והפעם הבאתי כוס פלסטיק ועזרתי לאבי לשתותה, הוא מאוד התבייש - ריחמתי עליו.
בלילה אבא לא הרגיש טוב והלך לרופא ומשם ישר למיון. ואז הכל התרחש במהירות איטית... זה נישמע מוזר אבל כך זה היה מצד אחד הרבה זמן, אבל מהצד השני קצת זמן, כך לפחות אני חשבתי.
הרופאים הודיעו שצריך ניתוח דחוף, הסניטרים ארגנו את אבא לניתוח ולקחו אותו לחדר המתנה לניתוח, שם אבא אמר לי דברים שלא אשכך לעולם: "ביתי" הוא אמר לי "תקשיבי טוב למה שאני אומר לך, תשמרי על אמא ואני אשמור על כולם ממקום רחוק, אני אלך אבל את אל תישברי. תמשיכי לחיות! את מבינה אותי?" כך הוא שאל. "כן אני מבינה אבל למה אני אשמור על אמא הרי אתה פה?". "נעמל'ה אל תישכחי את מה שאמרתי לך" חזר ואמר ועצם את עיניו בגלל שנחלש.
הסניטרים באו לקחת אותו לחדר ניתוח ואז אבא במאמץ אדיר התרומם וחיבק אותי "תיזכרי אותי?" לחש. "כן, אבא אתה תמיד תישאר שלי, שלי" אמרתי בבכי. אמא באה להיפרד מאבא והוא ניכנס לחדר הניתוח.
ישבנו בחוץ אמא ואני וסיפרי התהילים שלנו. מלמלנו בלחש "שיר המעלות..." ועוד מזמורי תהילים. כך ישבנו במשך שעה ארוכה עד ש... המנתח יצא מחדר הניתוח ועל פניו מונחת הבעה לא ברורה "מצטער" הוא אמר "אבא שלכם נפטר על שולחן הניתוחים... עשינו כל מה שיכולנו אבל..." "לאאאאאאאאא!!!" צרחה אמא והתעלפה. אחות הביאה מים ושטפה לאמא את הפנים עד שהתעוררה, ואז היא התחילה לבכות בכי היסטרי. גם אני בכיתי ובכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק. אחת האחיות שאלה אותי מה מספר הטלפון של אחת האחיות של אבא. עניתי לה את הטלפון של דודה ברוריה בין פרץ בכי אחד לשני. תוך רבע שעה היו לידנו דודות ודודים, כולם באו לנחם אותנו ולעזור לנו.
את ההלוויה אני לא רוצה לזכור זה קשה מידי. אחר כך באו ימי השבעה בהם שמענו עוד ועוד סיפורים על גדולתו של אבא. כשהשבעה עברה נשארנו לבד עם המחשבות והזיכרונות.
ועכשיו אני כאן בלי חברות שמתביישות לדבר איתי בלי אבא שהלך ובלי כוח להמשיך.
אבל מה אמר לי אבא "אני אלך אבל את אל תישברי, תמשיכי לחיות את מבינה אותי?"
צלצול-צריך לחזור לכיתה שוב למבטים המרחמים שוב לעצב ולמבטים שכל רגע מזכירים לי שאין לי אבא בהתחלה כשהתביישתי בזה שאין לי אבא אמא אמרה "מה גנבת משהו..." אבל גם אם לא גנבתי...לפעמים בא לי לצעוק די!!! אני רוצה לחיות אני ילדה רגילה מותר לצחוק לידי ולדבר בחופשיות ולא לחשוב עשר פעמים על כל משפט.
אני לא מאשימה את חברות שלי הן לא אשמות במצב שלי הן פשוט לא יודעות איך להתנהג איתי זה מוזר לחשוב שחברה בלי אבא וזה קשה לדבר איתה כאילו לא קרה כלום.
אבא אמר להתגבר אך זה קשה אני הבטחתי לו אבל אז לא ידעתי כמה קשה זה יהיה צריך להתמודד אבל מה ילדה בכיתה ו' צריכה לעבור.
חשבה לעצמה נעמה בדרכה לכיוון הכיתה אני חייבת להתגבר, אני צריכה להתמודד עם הניסיון שה' נתן לי אני צריכה לזכור שאני אף פעם לא לבד ה' לצידי ה' אוהב יתומים הוא שומר עליה ומשגיח הוא לא ינטוש אתי לעולם!!! חשבה לעצמה מעודדת.
עשר שנים אחרי:
עולה לקבר אביה בשמלה לבנה, לבנה היא היום, נקייה מכל חטאיה, זכה וטהורה, זוהרת על רקע השקיעה באה להזמין את אביה לחתונתה, לחתונת ביתו הבכורה. ניצבת שם בשמלתה הלבנה ואמרת בשקט "אבא, קיימתי את מה שהבטחתי..." מוחה בסתר דמעה ממלמלת פרקי תהילים מלטפת אבן שיש קרה הולכת משם דוממת, הבעה רצינית על פניה בכניסה לבית העלמין ניגשת היא אל אישה מבוגרת "אמא, הולכים..." היא אומרת לה ומחבקת אותה באהבה מלטפת את הכתפיים העייפות ממסע השנים מביטה אל העניים הטהורות שבכו וחיכו לרגע הזה מסתכלת אל הפנים של אמה ויודעת שהיא צועדת למסע אחר אל אבל'ה שלה.
&&&&&&&
כוס נשברת זיכרון ירושלים עולה אל ראש השמחה וגם זיכרון האב של הכלה מרחף באוויר .
מזל-טוב, חיים חדשים מתחילים לא מפסיקים לא מתייאשים ממשיכים הלאה בחיים...
כתבתי מזמן והוספתי דברים...
תגובות
מעבר לזה לך תיאורים מאוד מאוד יפים.
יישר כוח ובשורות טובות!
לא אהבתי את הצורה שכתבת בה את הסיפור. את קפצת מדבר לדבר מהר מידי , תיארת את ההתרחשות באוטוסרדה כזאת, שבאמת היה חבל. אבל מאוד אהבתי את החלק השני של הסיפור את צורת הכתיבה שלו.
מעבר לזה היו סימני פיסוק שמאוד הפריעו על הקריאה הזורמת, כאילו ניסית להפוך את הסיפור היבש למשו מרגש ואיכשהו זה לא הסתדר... לדוג' שאת כותבת "אבא חולה בסרטן!!!!" הסימני קריאה מורידים את הכתיבה בשש רמות והם ממש לא במקום. אם את רוצה, אפשר סימן קריאה אחד, אבל שש זה נראה כאילו את מדברת עם חברה שלך או משו.
וזה חוזר מספר פעמים.
החומר גלם מצויין, הרעיון מעולה. אני חושבת שאבדנו קצת בדרך אבל סה"כ מעולה.
כשאדם מתעלף אסור לשפוך עליו מים! אז למה שאחות בבית חולים תעשה את זה?
[כן, ככה נשמעים כשמסיימים קורס מד"א.]
הכל קורה כ"כ מהר ומשאיר טעם קצת מוזר. כאילו, כלום עדיין לא קרה, ובכל זאת נגמר.
*מסכימה עם הערה על הגוף. כדאי להקפיד על גוף רציף בכל הסיפור..
*בשורות הראשונות- "אבא חולה בסרטן!!!"- לענ"ד, כדאי להמנע מכ"כ הרבה סמני קריאה, זה לא יפה לעיין, וגם לא נשמע כ"כ טוב, במיוחד שהשורה ממשיכה. כמו"כ, יש עוד כאלה בהמשך הסיפור.
*"חשבה לעצמה נעמה---"> המשפט קצת לא ברור, אולי כדאי להוסיף פיסוק מתאים או לשנות לחלוטין.
בעיקרון, רעיון טוב מאוד:)
"צלצול-צריך לחזור לכיתה שוב למבטים המרחמים שוב לעצב ולמבטים שכל רגע מזכירים לי שאין לי אבא בהתחלה כשהתביישתי בזה שאין לי אבא אמא אמרה "מה גנבת משהו..." אבל גם אם לא גנבתי...לפעמים בא לי לצעוק די!!! אני רוצה לחיות אני ילדה רגילה מותר לצחוק לידי ולדבר בחופשיות ולא לחשוב עשר פעמים על כל משפט."
או-
צלצול-צריך לחזור לכיתה. שוב למבטים המרחמים, שוב לעצב ולמבטים שכל רגע מזכירים לי שאין לי אבא. בהתחלה כשהתביישתי בזה שאין לי אבא, אמא אמרה "מה, גנבת משהו..." אבל גם אם לא גנבתי...לפעמים בא לי לצעוק די!!! אני רוצה לחיות, אני ילדה רגילה. מותר לצחוק לידי ולדבר בחופשיות ולא לחשוב עשר פעמים על כל משפט.
נהנתי מהסיפור עם כי לא כל כך הבנתי למה חברות שלה מתיחסות אליה ככה, הם אמורות להתקרב ולשמח, ולא להתרחק כאילו שאם אין לה אבא אז היא חיזר מהחלל, אזה מין חברות אלה?!
חוץ מזה אהבתי!
אשריך!
בהצלחה בהמשך!