יצירות של ימית1

בס"ד
גבעת הטרשים:
גבעת הטרשים לא תצמיח פרחים,
כבר יבשו דמעותיה לפנות ערב.
עת ספגה אל קירבה דמים יקרים,
דמי אחים שנספו בידי שכירי חרב.

גבעת הטרשים רוויה היא בדם,
ששצף ושרף בעורקיה.
לא תשכך היא אותה זריחה אומללה,
וקול ירי ירעם באוזניה.

גבעת הטרשים לא תצמיח פרחים,
לא יוריקו ריגבי אדמתה.
יחלפו השנים, יעברו הדורות
ולעד תהדהד שתיקתה.

ציור לשיר שכתבתי, בעז"ה אני יעלה אותו בקרוב.
נ.ב. הציור מצויר בקווים כללים כחלק מהרעיון שלו

רציתי לקפוץ אל המים, הם היו עמוקים מאוד ובטח קרים, אבל רציתי. ידעתי שאני מסכנת את עצמי, כולם אמרו לי לא לעשות את הטעות הזאת אבל רציתי, רציתי מאוד. ידעתי שיש אנשים שבישבי להם ים הוא כמו בית שני, הם שחיינים מעולים ומכירים את הים כמו את כף ידם. אבל אני לא ידעתי לשחות, וקפצתי.
זכרתי במעורפל את מה שלמדתי לפני שנים, קודם ידיים ואז רגליים, משהו כ\ה, אני זוכרת שאז התלהבתי שאני יודעת לשחות, ואפילו שחיתי

אני מקווה שהציור לא פוגע ברב.
עשיתי התדלות שזה יצא כמה שיותר דומה...

העץ תפוחים שלנו בשקיעה...

סערה,
הכל מתערבל,
סופות רעמים.
זאת סופה,
אין סוֹפה...
רוחות מיללות,
ושורקות והורסות
כל חלקה טובה.
אף אחד אינו רואה,
אף אחד אינו מרגיש סערה...
בתוך ראשה הכל מתרחש,
מתערבל, משתולל והולך.
אף אחד אינו רואה,
ואף אחד אינו מרגיש,
אבל היא נהרסת.
בתוכה חרב מתהפכת.
ופנים חיוורות,
ועניים עצומות,
רק מרמזות על מה שלאף אחד אסור לגלות,
על

קיר אבנים גדול
חוצץ ביני לבינה.

הקיר הזה לא נישבר,
לא נמוג ונעלם,
אלה רק מוסיף
עוד נדבך לנדבך,
לבנה ללבנה
וממשיך להגביה את החומה.

כל פעם שאני פונה אליה
אני מרגישה חסומה.
זה כואב לי
היא חלק ממני, אני חלק ממנה.

אני קוראת לה
היא לא עונה,
רק מסתכלת על החומה
שמוסיפה כעס בליבה,
ודמעה בעיני.

אני לוחשת "עם ישראל",
"עם

היא עמדה בצד, כרגיל, שאר הבנות שיחקו בקבוצות קבוצות ורק היא, זאת שפעם היתה חוזרת הביתה מוקפת חברות, היא שהיתה כל כך מקובלת - עומדת מבוישת בצד, עיניה נפולות ודמעה מתגלגלת על לחייה.
למה זה קרה? היא שאלה את עצמה, אבל לא היתה תשובה לשאלותיה.
זה התחיל, היא חשבה, כשאבא הרגיש מועקה בבית החזה והלך לבדיקה שגרתית, התוצאות לא אחרו לבוא, אבא חולה בסרטן!!! אבא המשיך לעבוד אך לאט לאט הלך ונחלש עד שיום אחד

בס"ד
סתם רעיון מתוק...

 

אבאמא:
איך פה אוכל לשבת לבד
מסביבי אנשים לא מוכרים.
ברחתי מהאחד,
לרעות בשדות זרים.
 
בין המיצרים אני נמצאת
מחפשת את הדרך הבטוחה.
אין לי יד מכוונת,
שתראה לי את הדרך למלוכה.
 
אני מתגעגעת,
ולא יודעת איך לחזור
לבד אני פוסעת,
רוצה לראות קצת אור.
 
אין מקום אליו אוכל לברוח,
להתחיל שם מחדש.
גם אני רוצה לפרוח,
שגם לי יהיה

השעון התהפך,
הקרב החל.
האדרנלין זורם בדם.
טיפות זיעה נושרות,
ממצחות המתחרים.
אין מקום לאנחות,
החלל מלא ייסורים שקטים.
 
יריב מול יריב זהו קרב דמים,
קרב בין אחים הנלחמים.
נופלים לרגלי המפקדים,
כשלו כל היריבים.
ודמם שנישפך לעפר
בלאו עט, זועק הוא
למפקדים להימלט.
 
לחינם נשפך הוא הדם,
כאן החלקת הצרים.
לחינם נישפך פלגים פלגים.
ועדיין

אני פוסע באותם חולות,
אותם קולות מהעבר חוזרים אלי.
אני נזכר, ולא מפסיק לחשוב,
אולי בסוף יהיה עוד טוב.

אני לא יכול לחזור,
כולם עכשיו אי שם,
ורק אני רחוק מכאן.
עובר בשבילים,
באותם המשעולים שאהבנו.

הזמן זוחל מהר,
כל יום כמו שניה עובר.
רסיס נדבק לעוד רסיס בלב שבור,
אבל אתה נשאר עצור.

ואז נגמר הכפר,
הדרך מתפוגגת בעפר.
ואני ממשיך

אש,
רק חום נוראי.
להבה,
הסוף הוודאי.
חום מתלהט,
ששורף והורס,
מתפרץ.
אי אפשר להתאפק,
אי אפשר לחכות.
הוא חיכה יותר מידי.
יותר מדי זמן הוא מבליג,
מתגבר ועוצר,
ועכשיו האש הזאת שלא יכולה לעצור.


שרפה,
הכל מתלהט מהחום.
זעקה,
הכל מתפוצץ כמו אטום,
ודממה,
ושקט, הוא עוד פעם משתתק,
ובסוף זה יתפרץ.
כמו מים שקטים שחודרים

מעמד לקיסמי שניים מפימו...

בס"ד
כשהאושר בורח,
רוצה להיות קצת לבד,
לחשוב להרהר וגם לדבר,
לחזור אל האושר האובד,
למצוא אותו בתוך ליבי.
פזמון: אני לא עצמי
אני אחרת,
נערה לא מפגרת!
ומה שחושבים כולם, כולם
לא נכון בכלל
הלכתי לאיבוד בתוך עצמי,
נעלם לי כל עולמי.
היכן נימצא האושר הגנוז,
לאן נעלם?!?
פזמון: אני לא עצמי
אני אחרת,
נערה לא מפגרת!
ומה שחושבים כולם,

סיכה מפימו,
חלק מהרקע שלה זוהר בחושך...

קיבלתי ממנו מתנה
עטופה בסרטים
ובקישוטים צבעוניים.
למעלה בפתק הוא כתב:
זהירות שביר,
לשמור במקום מוצל וקריר.
לקחתי את המתנה
ושמתי במדף הגבוהה בסלון,
שתשמר מכל צרה ואסון.
שמרתי עליה חמישה חודשים,
הגנתי עליה מחרקים
ומכל מני מרעין בישין.
ידעתי שאסור לפתוח אותה
תשעה חודשים,
כמו שאר המתנות שלי הוא הכין.
הייתי נמצאת לידה שעות,
מרגישה בתוכה את התזוזות הרכות.
אבל בחודש החמישי הפסיקו התזוזות,
הייתי מחזיקה את המתנה בידי,
מנסה להרגיש אותן, את התזוזות הרכות.
אך כלום, שום תזוזה.
התחלתי להרגיש לא טוב עם המתנה.
לא הבנתי מה קורה לי, מה קורה לה.
ידעתי שקרה לה משהו ,
משהו לא טוב, משהו רע.
הלכתי למומחים במתנות כמו זאתי,
וכולם ענו לי את אותה תשובה:
אנחנו חייבים לפתוח אותה,

את לא יכולה לשמור עליה יותר...
בלי בררה הסכמתי לפתוח אותה,
את המתנה שלי,
שכבר חמישה חודשים עליה שמרתי.
המומחים פתחו אותה,
ובמקום אור שמחה וטוב
היו בפנים רק חושך ומוות.
הבנתי שמשהוא השתבש בדרך.
"זאת לא המתנה שלי"
רציתי לצעוק.
אתם התבלבלתם,
החלפתם במתנה אחרת.
אבל בתוך הלב ידעתי,
זאתי המתנה שלי,
המתנה שלי שאיננה עוד!
לא הבנתי למה זה מגיע לי.
למה אין לי יותר את המתנה.
אולי זה בגללי?
אולי לא שמרתי עליה מספיק טוב?
אך אולי לזה היא נועדה,
שאני אשמור עליה חצי שנה.
ואחרי כן לא יהיה לי ילד או ילדה,
אלא רק זיכרון ממתנה.
והידיעה שהוא עדיין חושב עלי,
ומשקיע רגע כדי לתת לי מתנה.

יום אחד מצאתי לי זמן.
לשכב על הדשא וליראות ענן.
לעננים יש צורות רבות,
צריך רק להביט וליראות.

פ'ז:ענן בצורת כלב וענן בצורת ארנבת
אחד בצורת בלון ואחד רכבת...

אני שוכבת על הדשא מביטה למעלה
רואה חתיכת ענן שעפה לה...
העננים הם יפים עם צורות רבות
צריך רק להביט וליראות.

פ'ז:ענן בצורת כלב וענן בצורת ארנבת
אחד בצורת בלון ואחד רכבת...

אבל

מסתכלת בעינייך
הן שונות, הן קרות,
לא אותן עניים
יפות וכחולות,
הן כועסות ורוגזות.

אני מנסה להבין
על מה את כועסת?
את שותקת.
אינך משתפת פעולה.

אני בוכה מתחננת לפנייך
שתפי פעולה,
אבל שוב אותו מבט בעינייך,
מבט של קרח, של שנאה,
את כועסת על כל העולם,
עכשיו הכרת בו צדדים שלא ראית מעולם:
חוסר צדק, זיופים ומרמות,
ניצול חסר תקנות,
אין

מעמד לקיסמי שניים...
השם עלה לי לראש בגלל שהיראה שהכלב מסתכל על הקיסמים וביגלל הצורה של הידים שלו...


מקווה שזה בסדר...
(אם למישהוא יש שם אחר נא להגיד...)

לעמוד מהצד, סתם יצור מוזר ודוחה שאפילו לדבר איתו לא שווה סתם בזבוז של כמה מילים על ילדה שלא שווה כלום! מה ילדה? איזו ילדה בכלל? יצור מכוכב לכת אחר שבא לבקר... חי אני צוחקת עכשיו? מצאתי זמן לחרוז חרוזים ולספר בדיחות, בדיחות? לא! אלו לא בדיחות! זאת ציניות מרה וכואבת זאת מילה שאני לא מכירה מילה מוזרה שאני מתחילה להכיר מקרוב. אני הילדה הדחויה של הכיתה נעים להכיר, איזה נעים מי שמסתכל עלי מסובב ת'גב ובורח

השקיעה, בין הערביים
השמש יורדת אל תוך הים השחור
עם השמש יורד גם ליבי אל תוך המים
שוב לחזור לאחור.
פזמון: זוכרת אותך, ולא אשכחך
זוכרת אותך, ולא אשכחך
לחזור אל הייאוש, העצב, האובדן
עם השאלה לאן ממשיכים? לאן?!?
עם הכאב על מותך אימי,
עם סוף החיים סוף עולמי.
פזמון: זוכרת אותך, ולא אשכחך
זוכרת אותך, ולא אשכחך.
לזכור את הרגע בו החזרת נשמתך לריבון העלם
את