מים שאין להם סוף

רציתי לקפוץ אל המים, הם היו עמוקים מאוד ובטח קרים, אבל רציתי. ידעתי שאני מסכנת את עצמי, כולם אמרו לי לא לעשות את הטעות הזאת אבל רציתי, רציתי מאוד. ידעתי שיש אנשים שבישבי להם ים הוא כמו בית שני, הם שחיינים מעולים ומכירים את הים כמו את כף ידם. אבל אני לא ידעתי לשחות, וקפצתי.

זכרתי במעורפל את מה שלמדתי לפני שנים, קודם ידיים ואז רגליים, משהו כ\ה, אני זוכרת שאז התלהבתי שאני יודעת לשחות, ואפילו שחיתי די טוב, אבל לא התאמנתי סמכתי על זה שידעתי, על זה שאני אף פעם לא ארצה לקפוץ לים סוער ומסוכן. אבל עכשיו נקרתה בפני הזדמנות, אז, לפני שנים לא חשבתי שארצה לקפוץ כשיגיע הרגע , אבל השתנתי וקפצתי.

מצאתי את עצמי במים קרים ועמוקים, גלים גבוהים וסוחפים אימו להטביעני , ואני נאבקתי כדי להשאיר את הראש מעל המים, כדי לא לטבוע ולרדת למצולות. הגלים נלחמו בי כמו מנסים למשכני איתם, למעמקי התהום, אל נבכי הייאוש. דמעותיי התערבבו במימי הים המלוחים שבלעו אותן לקרביהם בנהמה רועמת. ואני לחמתי בהם אוזרת את כל כוחותיי אל מול אויב זה שאין לו התחלה וסוף שאיננו צפוי והוא פראי ומסוכן, אל מול הים.

ידי ורגלי כבדו פתאום כמו תליות עליהן משקולות של מאות טון. התחלתי לשקוע, הפסקתי להלחם הרמתי ידיים ונתתי לים לבלוע אותי אל תוך תוכו, אל תוך האין סוף שלו. שקעתי לאט כמו אבן, ירדתי בדממה אל המצולות. לא נשמתי, לא נכנס לי חמצן למוח, התחיל להציף אות ערפל, ומין תחושה כזאת של חוסר ודאות, ורוגע, רוגע אין סופי, זהו הפסדתי במלחמתי! שמעתי צעקות רחוקות מעורפלות , הן קראו לי לקום אבל הן היו מעורפלות, לא ברורות מוזרות, איך הן רוצות שאתמודד מול הים האין סופי, מול הבלתי ידוע. לא יכולתי להתרכז לא רציתי, הייתי שקועה בייאושי, בהשלמה עם מר גורלי.

ניסיתי להתרכז בלהישאר בהכרה, שלאט, לאט אבדה ממני במעמקי האין סוף החשוכים. ללא אוויר לנשימה הייתי אבודה, ללא סיכוי קלוש, ללא תקווה. לפתע פגעו רגלי במשהו קשיח שנישאר יציב למגע רגלי, רכנתי ובקורטוב אחרון של הכרה מששתי בידי את הקרקע, ההבנה כמו הכתה במוחי, מנערת אותי בטיפת הכרה אחרונה, הגעתי אל הקרקע, הקרקע של הים. מחשבות טסו לי בראש באלפית השנייה. הבטתי למעלה וראיתי מין ניצוץ, הבהוב של קרן שמש שחדר אל מתחת לגלים.

מה? חשבתי לעצמי, זה העומק שממנו התייאשתי? הזה הים העמוק האין סופי שממנו חששתי כל כך? רגע לפני איבוד הכרה, נתתי זינוק, דחפתי את הקרקע בשאיפה כמה שיותר למעלה. מנסה להגיעה אל האור והאוויר . זה לא עוזר, חשבתי בייאוש המוח שלי נאטם מחוסר חמצן וזעקת ריאותיי הדהדה באוזני ללא הפסקה., כל הגוף שלי רעד בייסורים קשים מנשוא. חששתי שאיבדתי את הסיכוי האחרון שלי, חשבתי להתייאש ולחזור למצולות. באותה שנייה פרץ ראשי מעל פני המים ונולדתי מחדש. לקחתי נשימה עמוקה, זה כאב, כמו נשרפו לי הראות. נשמתי והנשימות צרבו בראותי כמו ברזל מלובן, זה כאב, בכיתי אבל נשמתי.

אי אפשר לנוחהים ממשיך לפעול, והגלים מחשבים להטביעני שנית. אך הפעם צחקתי להם, לעגתי בקול. גיליתי את סודם רק תעתוע של אור ולא מאום יותר, מן הטבעה פסיכולוגית שכזאת שעובדת על הרגש והמחשבה. עכשיו, כשגיליתי את סודו של הים צחקתי והוא כמו בוש שגיליתי צפניו הסתיר ממני את גליו. ואני המשכתי לשחות קולטת בזהירות את התנועות הנכונות. מפליגה אל האופק.