פסיעות

אני פוסע באותם חולות,

אותם קולות מהעבר חוזרים אלי.

אני נזכר, ולא מפסיק לחשוב,

אולי בסוף יהיה עוד טוב.

אני לא יכול לחזור,

כולם עכשיו אי שם,

ורק אני רחוק מכאן.

עובר בשבילים,

באותם המשעולים שאהבנו.

הזמן זוחל מהר,

כל יום כמו שניה עובר.

רסיס נדבק לעוד רסיס בלב שבור,

 אבל אתה נשאר עצור.

ואז נגמר הכפר,

הדרך מתפוגגת בעפר.

ואני ממשיך ללכת,

פוסע בשדות זרים,

החברים לא מוכרים,

והפנים כה משונות ורחוקות.

ואז אני נגמר כמו ריק,

מתכלה בזוהר המבריק.

ונעלם.