השקט שאחרי הסערה

אש,

רק חום נוראי.

להבה,

הסוף הוודאי.

חום מתלהט,

ששורף והורס,

מתפרץ.

אי אפשר להתאפק,

אי אפשר לחכות.

הוא חיכה יותר מידי.

יותר מדי זמן הוא מבליג,

מתגבר ועוצר,

ועכשיו האש הזאת שלא יכולה לעצור.

שרפה,

הכל מתלהט מהחום.

זעקה,

הכל מתפוצץ כמו אטום,

ודממה,

ושקט, הוא עוד פעם משתתק,

ובסוף זה יתפרץ.

כמו מים שקטים שחודרים עמוק,

הוא זורם ומבליג.

וברגע אחד להבה שורפת,

מתפרצת כמו אי אפשר לעוצרה,

העוצמה, רק גדלה והולכת.

והחום...

וניגמר...

ונישאר ילד אחד קטן,

שלא יודע איך מתייחסים לעולם.

מאוכזב ועצוב,

כמו כועס על כולם.

ואז בשקט היא מתקרבת,

מנגבת דמעה,

מחבקת אחרי הסערה,

והיפחות הולכות ושוקטות,

וכולם ממשיכים לחיות,

לא יודעים שליפני רגע,

רק רגע אחד ,

הייתה פה שרפה עצומה,

שאימה לשבור לב של ילד קטן