חברה עד המוות

מסתכלת בעינייך

הן שונות, הן קרות,

לא אותן עניים

יפות וכחולות,

הן כועסות ורוגזות.

אני מנסה להבין

על מה את כועסת?

את שותקת.

אינך משתפת פעולה.

אני בוכה מתחננת לפנייך

שתפי פעולה,

אבל שוב אותו מבט בעינייך,

מבט של קרח, של שנאה,

את כועסת על כל העולם,

עכשיו הכרת בו צדדים שלא ראית מעולם:

חוסר צדק, זיופים ומרמות,

ניצול חסר תקנות,

אין חוק ולא משפט.

ושוב בעינייך אותו המבט.

אני מנסה להסביר, לפייס, לתקן.

את דוחה אותי.

לא מוכנה לקבל עזרה.

אני זועקת "את בצרה"

ושוב עינייך קרות,

לא מוכנות לקבל עזרה.

את דועכת,

מקיאה כל הזמן, ומרזה כמובן.

אנורקסיה מילה זוועתית,

את חולה בה, במחלה הנוראית,

את נגמרת,

הוא עומד כבר בפתח - המוות.

אני מסתכלת בענייך,

שוב אינן קרות וכועסות,

הן מבינות מקבלות,

הן עצובות.

לקח להן זמן כדי להבין

שככה זה בחיים,

יש קשיים יש נפילות.

"תחיי במקומי את מה שהפסדתי,

תחיי במקומי את מה שאהבתי"

את לוחשת.

ואני צועקת "זה לא הסוף, תילחמי!"

המבט בעינייך חולמני,

ואת לוחשת "תחיי במקומי".

אני בוכה, את מנחמת,

מרגיעה ומעודדת.

"בסוף תמיד מגיע הסוף"

את לוחשת.

"אל תוותרי" אני צועקת.

את בוכה "אי אפשר,

המוות יגיע הוא בפתח כבר".

מה שאמרתי היה מיותר,

המוות הגיע, לעמוד מולו אי אפשר.

נתתי לך נשיקה על המצח,

ואז נפרדת ממני לנצח.

על מיטה, מוקפת אנשים,

עורך חיוור וכמעט שקוף,

חיוך חיוור על פנייך,

עלית למרומים

 אחרי שעצמת את עינייך...