קיבלתי ממנו מתנה
עטופה בסרטים
ובקישוטים צבעוניים.
למעלה בפתק הוא כתב:
זהירות שביר,
לשמור במקום מוצל וקריר.
לקחתי את המתנה
ושמתי במדף הגבוהה בסלון,
שתשמר מכל צרה ואסון.
שמרתי עליה חמישה חודשים,
הגנתי עליה מחרקים
ומכל מני מרעין בישין.
ידעתי שאסור לפתוח אותה
תשעה חודשים,
כמו שאר המתנות שלי הוא הכין.
הייתי נמצאת לידה שעות,
מרגישה בתוכה את התזוזות הרכות.
אבל בחודש החמישי הפסיקו התזוזות,
הייתי מחזיקה את המתנה בידי,
מנסה להרגיש אותן, את התזוזות הרכות.
אך כלום, שום תזוזה.
התחלתי להרגיש לא טוב עם המתנה.
לא הבנתי מה קורה לי, מה קורה לה.
ידעתי שקרה לה משהו ,
משהו לא טוב, משהו רע.
הלכתי למומחים במתנות כמו זאתי,
וכולם ענו לי את אותה תשובה:
אנחנו חייבים לפתוח אותה,
את לא יכולה לשמור עליה יותר...
בלי בררה הסכמתי לפתוח אותה,
את המתנה שלי,
שכבר חמישה חודשים עליה שמרתי.
המומחים פתחו אותה,
ובמקום אור שמחה וטוב
היו בפנים רק חושך ומוות.
הבנתי שמשהוא השתבש בדרך.
"זאת לא המתנה שלי"
רציתי לצעוק.
אתם התבלבלתם,
החלפתם במתנה אחרת.
אבל בתוך הלב ידעתי,
זאתי המתנה שלי,
המתנה שלי שאיננה עוד!
לא הבנתי למה זה מגיע לי.
למה אין לי יותר את המתנה.
אולי זה בגללי?
אולי לא שמרתי עליה מספיק טוב?
אך אולי לזה היא נועדה,
שאני אשמור עליה חצי שנה.
ואחרי כן לא יהיה לי ילד או ילדה,
אלא רק זיכרון ממתנה.
והידיעה שהוא עדיין חושב עלי,
ומשקיע רגע כדי לתת לי מתנה.
תגובות
רק קצת מפריע שהחרוזים באים לפעמים ולא בקצב אחיד.
כתוב טוב מאוד