שחר.

בס"ד

הלילה ההוא,חרוט היטב בראשו

,הוא לא יישכח,לעולם.
רוח קלילה נשבה מבעד החלון הפתוח,

דבר לא רגיל בעונה זו.
לפני יומיים הוא סיים את הבגרות במתמטיקה,

הוא הרגיש חופשי,מאושר,

החופש שלו התחיל..
והוא נרדם עם חיוך על הפנים.
***
האור סנוור אותו.
הוא התהפך לצד השני,

שם את הכר על ראשו,

אך מאומה לא עזר.
"ביי אמא,להת' אבא,אני הולך."
"תשמור על עצמך,ילד" הוא שמע את אביו,
את אמא הוא שמע רק בוכה.
הוא קם,נטל את ידיו
,וניגש אל פתח הבית.
"אז מה.גם אותך גייסו?!",הוא בחן את אחיו,שחר, מכף רגל ועד ראש
,הבחור במדים..
"נקוה לטוב",

שחר חייך בעייפות,
"המצב לא מזהיר במיוחד,יש הרוגים,יש חטופים,והמצב בגבול הצפון מתוח מאד..
להתראות אח,
,חזור,חזור לישון.
.תישן מספיק גם בשבילי."
הוא חייך,חיוך עמוק,

עם הגומות שלו,
הגומות.
והוא הלך.

***
הוא לא ידע שזה יהיה החופש הגרוע בחייו.
"קול ישראל מירושלים שלום רב,השעה שמונה והרי החדשות..הותר לפרסום כי ביממה האחרונה נהרגו תשעה מחיילנו בכפר..."

שוב,יש הרוגים.
הוא הדליק את המכשיר הסלולארי השנוא עליו,ושלח SMS לשחר.

רק מילה אחת כתב לו:

שחר?!

אחרי חצי שעה הוא השיב:

כן,אחי,אני בסדר.תתפללו חזק שם ,אנו זקוקים לתפילות שלכם.

הוא לקח את ספר התהילים ופתח באקראי את מזמור מ"ד

 "בְּךָ, צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ;

  בְּשִׁמְךָ, נָבוּס קָמֵינוּ.
  כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח;

  וְחַרְבִּי, לֹא תוֹשִׁיעֵנִי."

וחרבו לא תושיענו,לא תושיענו..

***

הוא נסע לירושלים,להתרענן,ושוב לקח את המכשיר השנוא,

והוא צלצל.הודעה מאמא.

היא מבקשת שיחזור בהקדם,כי היא צריכה את עזרתו.