על הבמה, רק אני.
בעיניים עצומות.
מולי דממה.
ידיי בטוחות, נאחזות
באוויר. מורמות.
קולי רם, מהדהד.
עוצמתי.
על הבמה, רק מתחזק.
זהו ביתי הראשון.
מקומי הטבעי, לאור
זרקור
יחידי שנדלק בלאט.
ואני מדבר.
כל חיי הם דיבורים.
דיבורים יפים, עצובים ומתוקים.
מזילי דמעות.
אני מדבר את חיי.
וכשאני מסיים לדבר,
אחרי שנות חיים,
אני פוקח את עיניי.
אני קד אל האולם הריק,
ונופל על ברכיי.
סיימתי. ואיש לא שמע.
דמעת הקלה.
------------------------
לא הסגנון הרגיל שלי. תהנו..
תגובות