יצירות של אבק שריפה

התמונה צולמה בצריף במחנה הריכוז אושוויץ. במקור שימשו הצריפים לאחסון סוסים- כחמישים סוסים בצריף, כדי שלסוסים יהיה מספיק מרווח מחיה. בזמן המלחמה שוכנו שם כמה מאות אסירים.
 

על הבמה, רק אני.
בעיניים עצומות.
מולי דממה.
ידיי בטוחות, נאחזות
באוויר. מורמות.
קולי רם, מהדהד.
עוצמתי.
על הבמה, רק מתחזק.
זהו ביתי הראשון.
מקומי הטבעי, לאור
זרקור
יחידי שנדלק בלאט.
ואני מדבר.
כל חיי הם דיבורים.
דיבורים יפים, עצובים ומתוקים.
מזילי דמעות.
אני מדבר את חיי.
וכשאני מסיים לדבר,
אחרי שנות חיים,
אני פוקח את עיניי.
אני

פעם אמר לי אדם די זקן,
חכה שתגדל ותעזוב את הקן.
ואז אולי תבין, בר מזל שכמותך,
מה ההורים עשו בשבילך.
הם שילמו על חינוך, על ביגוד, על מזון,
הם השכיבו אותך בכל לילה לישון
הם דאגו שתשחק יפה עם הילדים
ושלא תאכל יותר מדי ממתקים
ואתה, מה עשית? בעטת בגופם
הפנית את גבך ונעלמת, לעולם
כפוי טובה שכמוך, ילד רע ונורא
הילדים של ימינו- צרה צרורה
אז גדלתי, סב זקן, והיום

יש מילים שרחוקות מלגעת
יש מנגינות שלא תשמעי
יש הבטחות שבטח שמעת כבר
אני יודע, לכן- שוב לא תשמעי

ויש אהבה,
רחוקה, נפלאה,
והיא לא שלי, לא שלי,
ויש גם פרידה
מתוקה, מרירה,
ואיתה אחלוק מיטתי.

יש נגיעות שלא אגע
בעמקי נשמתך, בליבך, בליבי
יש אמונות שאשוב לבקר
שכחי זאת, קטנה, שכחי

ויש אהבה...

כי יש אהבה
רחוקה, נפלאה,
מתוקה

שמש במחוזותינו.
האביב במלוא עצמתו,
ממיס את נשיבת החורף בעורפך.
הרימי ראשך. אל השמיים
המחייכים בתכלת זכה זכה,
ללא ענן המעיב על פנייך
היפים.
אינך רגילה בחיוכים,
משנים של קוצים וקור.
עכשיו
הוורדים פורחים במלוא הדרם.
אני כאן.
למוריה אחת ויחידה.

לע"נ הרב אליהו
המלחים מסתובבים כבר שבוע בפנים קודרים, ואין שירתם נשמעת.
חבלי הספינה חורקים והרוח נושמת דרך המפרשים, כבכול יום
אך אין שירת המלחים נשמעת.
וספון בחדרו, הרחק מרוח ים
רב החובל החולה.
ואין שירת המלחים נשמעת.
ואני, נער סיפון
מקרצף את חלקי
מזמזם לי בשקט
על שירת המלחים שאינה נשמעת.
ופתע, חרדה אוחזת בכל
המלחים מתרוצצים אנה ואנה
ואין שירתם

ידיים נפרדות באוויר קיצי
עיניים מרפרפות שלום
חיוך מבוייש ומבט מזמין
הלילה תיכנסי אל ביתי

שיער שחור, מפלים של אפילה
שפתיים, לוחשות ברכות את שמה
חיוך אמיתי ונטול מסכות
אהבה נקיה, נטולת עקבות

ידיים נאחזות, עוד דקה, עוד שניה,
פנס מאיר בערפל
הלילה אני לבדי, לא ישן
הלילה אלחש שוב את שמה

שיער שחור, מפלים של אפילה
שפתיים, לוחשות ברכות את

מילות תפילה נלחשות
לשמיים כהים, מרוקעי כוכבים
ונדמה שגם הפעם,
בריקנות איומה
אין מי ששמע.
*
תפילה קטנה שצועקת
מנסה לחדור שבעת הרקיעים
אולי הפעם זה יצליח,
אולי הפעם תקשיב,
אלוהים.


________________
דועט עם בת שמש.

מיתר מיתר
אני פורט עלייך.
נושם את שערך השפוך,
תלתלים תלתלים של זהב.
מיתר מיתר
אני אוהב אותך.
נגיעה עדינה כשל פרפר
בקצות נשמתך.
בזהירות
שלא לקרוע חוטים של טל,
טפטופי בוקר של אושר.

מבט אחרון אל דמות מוארת
נגוהות של שלווה סביב פנייך.
כמה יפות הן עינייך.

[אוהב.]

כמה טוב לשכוח
כמה טוב לשקוע
ביד סיגריה דלוקה וכאב
וקוץ אחד וסוד בלב.
מולי יש מזרק מרוקן מטיפות
כמוני מרוקן מעצמו בשביל לחיות
טיפת דם מבהיקה על העור
דמעה אחת משתקפת באור
ענני רעל מתאספים סביבי
ענני שכחה, שלא לדעת מי אני
זיכרון מעורפל של מבט מאוכזב
חשיכה אופפת וכבר אין---

בעצם אין לי על מה
בעצם אין לי למה
כמו כינור דוד שהיתה הרוח פורטת בו
והיה מנגן מעצמו
ודוד היה מתעורר לעבודת ה'.
ואני
חסר מיתרים, ומנגן.
הרוח פורטת עליי
שיר אהבה.
ואקום
לעובדֵךְ.
[מזמור לדוד.]

באבקי אני כותב
מנשמתי אני צורב
זו האמת שאת ליבךֳ פתאום גודשת
אבק שריפה ברחובות
עם הרוחות המנשבות
זו הכנות שאת ליבךֳ פתאום טורפת
 
אבק שריפה
אני מצית עוד פתיל ושוב נזכר
בפתיל שעבר
אבק שריפה.
 
בתמימותי אני נושם
מאמוני אני רושם
זו הילדות שאך אבדה בייאושךֳ
אבק שריפה על העולם
אבק שריפה ועוד אובדן
זו הילדות שאך אבדה בייאושךֳ
 
אבק