אח שלנו, היקר האהוב.
אנחנו דואגים לך כל כך, רוצים לשמוע אותך, ומקווים שאתה בריא ומרגיש בסדר, בסדר עד כמה שאפשר להיות במצבך. אני חולמת שתוכל לקרוא את השורות האלה, ורוצה שתדע שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי שתחזור הביתה. לחדר שלך. לגיטרה, לתופים. לחברים שלך ואלינו.לגינה שכל כך אהבת לטפח בכל פעם שחזרת מהצבא. ועכשיו היא מוזנחת. הפרחים נבלו. ואנו לא נוגעים בהם. ולא ניגע עד שתחזור ואז ישובו לפרוח...
אחי היקר, תדע שאני כל הזמן חושבת עלייך, מקווה שאתה מסתדר איכשהו ושורד את הרגעים הקשים הללו...
מבחינתי, הזמן קפא. ולמרות שהחיים ממשיכים בעולם ונדמה כאילו הם זורמים ונוסעים להם... הכל מתרחש הרחק. הרחק ממני. הרחק ממה שהכרנו פעם. הזמן שלנו עמד במקומו. עמד מאז שהלכת ולא ישוב עד שלא תחזור.
כל היום אני טרודה במחשבות עלייך.וגם אם ארצה לא אוכל להפסיק...
אוכלת ויודעת שאתה יכול רק לחלום על "תענוגות" שכאלה. שותה ותוהה האם אתה זוכר טעם משקה ממותק. ישנה ולא נרדמת. כי איך אוכל להירדם כשאתה רחוק ממני? במקום לא ידוע. בתנאים שאינני רוצה להיות אליהם מודעת. איך אירדם? איך אעצום את עיני כשראשי מונח על כרית במיטה מרופדת ביודעי שאתה כבר שכחת את ההרגשה?!...
ובלילות בהם אני נרדמת. חלומותיי לעולם עליך. אני רואה אותך בחלומי, שוכב מקופל,חבול ודומע בתא קר, חשוך ואפל שקרן שמש אינה מגעת שם. בתא שהפך אותך לאסיר. חירותך נשללה ממך. רצונותיך כבר לא מונעים על ידך. חלומותייך נגוזו. תקוותיך נדמו... ובחלומי מופיע אדם. פרוע, בעל זקן סבוך. כולו אומר רוע וטירוף. אלה בידו המוכתמת בדם, (אולי בדמך?) והוא מביט בך בעיניו האכזריות, ואתה, אחי שלי, מיישר אליו מבט. מבט תמים. עינייך טובות. פנייך המצולקות, הפצועות לא מטעות מלהבחין ברוך שכל תו ותו מפנייך מביע. ואז "בום". האלה מצליפה על פנייך. על גבך. על רגלייך. על ידך. מצליפה, מצליפה ולא מרפה. ואני צועקת. מתחננת שיפסיק. והמכות גוברות ואתה שותק. בהשלמה? בכאב? לעולם לא אדע. לא אדע עד שתחזור אלי. אלינו.
לא אפסיק לחכות ליום המיוחל.
אעשה הכל. הכל כדי שתשוב אלינו. לא אנוח ולא אשקוט עד שאראה אותך. עד שאדע שחזרת אלי. עד שאדע שאינך שבוי. אתה שב!
ועד היום ההוא. אחכה לך. אני צופה אותו ברוחי, בדמיוני, בחלומי. מרגישה אותו בנשמתי ובדמי. כותבת אלייך מכתב שוב, ומתפללת, מתחננת שתשוב.
כן. אתה אחי האהוב והיקר תמיד.
אך אינך היחיד.
הרבה אחים יש והיו לי-
בשבי. בצרה. באפלה.
זכריה באומל, יהונתן פולארד, רון ארד, גיא חבר, גלעד שליט...
אחיי האהובים. מי ייתן ויקוים-
"ושבו בנים לגבולם".
תגובות
סתם שאלה- נחשון וקסמן לא נירצח כשניסו לשחרר אותו?
ואוגי ואלדד לא הוחזרו בארונות??