יצירות של היידי

זה שוב הגשם הארור.
בכל פעם הוא מופיע ומזכיר לי אותך. אותנו.
אני בבית, מתכרבלת בשמיכת הפליז שקנית לי, ומביטה דרך החלון, ברחוב. ילדה אחת קטנה קופצת לתוך שלולית אחת גדולה. כמונו.. אז.. מעניין אם אתה זוכר את הפעם ההיא. הלכנו יחד, מחובקים ברחוב, מטרייה אחת, רטובים וצוחקים ופתאום מעדתי לתוך שלולית ענקית. הבטנו המומים אחד בשני ואז גם אתה קפצת. שבוע אחר כך סבלנו שנינו משפעת חריפה. כמובן שהעובדה הזו

אוקי.
אז בהחלט אחרי המון המון זמן.
ואחרי שמן הסתתם כבר קצת שכחתם:) גם אני...
חשבתי לעשות תקציר קטן כדי להזכיר קצת מה היה למען השוכחים ולמען אלו שמעולם לא קראו.
אבל החלטתי שהכי עדיף לדפף כמה פרקים אחורה ולקרוא לריענון...


14/08/08
"זה פשוט היה קטע אחד גדול. אתה לא מבין כמה.." אמר גדי מחוייך "זה מדהים איך לא חשבתי לקשר ועוד יותר מדהים שיעל לא חשבה. למרות שכל מה שזכרתי

14/08/08
"זה ממש לא מגניב תהל, זה מגוחך"
"ואווי. טליה כדאי שתירגעי, זה אחלה רעיון מה יש לך? את שוללת כל דבר ולא מציאה כלום"
"דווקא הצעתי את הרעיון הכי נורמאלי עד עכשיו"
"כן. ארוחה. כי זה פשוט מאד לא מגוחך..."
"ארוחה שווה כזאת. הגזמת!! זה הרבה יותר מגניב מלקנות לה את הרכב צעצוע הזה על שלט. למה שפשוט לא נקנה מתנה אוטומטית לנתנאל?"
"וזה יתאים גם ליאיר" הצטרפה יעל מחויכת.
"טוב.

22/06/08
"איפה היית כל הזמן הזה?" שאל נתנאל את נטע במבט מסוקרן כשנכנסה אל ביתה.
"בים"
"אה" אמר נתנאל. "כי אמא מחפשת אותך. היא אמרה שזה ממש חשוב..."
"בקשר למה?"
"נראה לי שזה בקשר לחניך שלך טל, היא אמרה לי שהיא חייבת לנסוע ושאני אתנהג יפה"
כל נורות האזעקה החלו לפעול לנטע. אמצע הלילה. נסיעה פתאומית. היא הרימה את הטלפון וחייגה לאימה בחשש כבד. היא לא ידעה אם היא רוצה לדעת את

היי.
ממש תודה לכל המגיבים.
אשמח גם לשמוע ביקורות אם יש...
תודה ויום מצויין.

14/10/08

"קודקוד 8. שומע?"
"שומע"
"תעביר את הרמקול האזורי לשטח ב'. לא שומעים שם את אריק. ובאזור ז' תנמיך קצת את הרמקול של הדוס שמה, איתי. הרמקול שלו עושה קולות מוזרים. הולך?"
"רץ. אני מתקן"

"טוב. הרמקולים שלכם עוד רגע יסודרו" פנה רם אל גיטצ'ו ופואד. "אתם" הפנה מבט עצבני

הייתה הפסקה מאד ארוכה. ובטח קצת שכחתם.. הפרק הזה הוא בעצם מעין מסיבה כזו שחברים של איתי ארגנו לו לפני הדיון המתוקשר למי שלא יבין.....

17/10/08
"יאללה בלאגן חבר'ה..."
"כן... תנו לו בכפיים... איזה גבגבר.."
איתי התיישב נבוך על הכיסא שנועד לו.
"טוב, נו מה נהיה?" שאל דקל.
"כן. מה אתה מסמיק לנו אח שלי??" הסכים איתו נועם.
איתי חייך.
דקל נעמד על אחד הכיסאות וכחכח בגרונו..

15/10/08

אחרי ששילמה לנהג ואספה את העודף שהתפזר לה בכל האוטובוס, התיישבה שקד על המושב והתרווחה לה.
"איזה מזל" חשבה לעצמה "בכלל לא נאלצתי להשתמש בלוח הזמנים. האוטובוס פשוט הגיע איך שנעמדתי בתחנה"
היא פשפשה בתיק, מחפשת את הפתקה המקומטת על מנת לזרוק אותה לפח. שקד שנאה הצטברות של ניירת מיותרת. התיק שלה תמיד היה מלא במוצרים הכרחיים. "או. הנה זה..." שקד תפסה את הפתקה המקומטת.
"למה

22/03/06

צחי הוריד את דודה לאה בביתה לאחר שווידא שהיא עלתה ונשכבה במיטתה עם כוס תה לצידה וספר טוב בידיה. השעה הייתה כבר שמונה וחצי וצחי ירד בזריזות מדירתה, התניע את הרכב והחל נוהג. "אני באיחור של שעה ומשהו. אני חייב להגיע כבר..." חשב לעצמו והגביר את קצב הנסיעה. הוא נסע מספר דקות ואז החנה מול היעד.
אולמי "שלום ורעות" המו אדם. והוא נכנס אליהם במבוכה קלה. מנסה לחפש את עצמו בין כל ההמון שהגיע

"שאלום. מקורה אחי?"
"הכל אחלה... מה איתך?"
"ב"ה טוב"
"יופי. תגיד רגע, איפה אתה?"
"אני בדרך לבית חולים עכשיו. דודה שלי לאה שברה את הרגל והיא צריכה שמישהו יקפיץ אותה חזרה הביתה. כי אין להם רכב.."
"אה. אבל צחי. תיזהר. ממש גשום היום. שהטרנטה שלך לא תחליק. סע לאט אחי..."
"אוקי. סבבה. שמע אחי, אני עוד שנייה נכנס כאן למחלקה, אז אני צריך לסיים. רצית משהו?"
"כן. שמע, יש לאוריה בת

12/10/08
"היי"
"היי. מקורה?" שאל איתי.
"אחלה.."
"אז מה? איך הייתה היומולדת?"
"בסדר. השתגענו קצת. היה סבבה..."
"טוב. אממ.. רוצה שנלך לאנשהוא...?" הציע איתי.
"לאן?"
"תפנטזי רגע מקום שממש ממש בא לך להיות בו..." אמר.
"בים, אבל זה ממש לא ריאלי"
"למה לא?"
"כי בירושלים אין ים, איתי.." הסבירה נטע מחויכת.
"בירושלים אין. אבל יש מקומות שיש בהם ים"
"ספר

12/9/2008

ארגון "מאור לילד" שהוקם על ידי נורית ואהרון לוטן לזכר בנם שחר, היה ארגון שעסק בטיפול בילדים חולי סרטן. לארגון היה מבנה עצום שהיה למעשה בית חולים לכל דבר. בית חולים לילדים שחולים במחלה הנוראית. היה שם צוות רופאים ואחיות מסור. שטיפלו בילדים כל הזמן. ובסוף כל שבוע נערכה לילדים פעילות מיוחדת. פעם הביאו להם קוסם. ופעם ליצן. פעם חיות מחמד. ופעם הצגה מצחיקה. במבנה היו גם חדרים שלמים

5/2/2008
"מה שאת צריכה לעשות זה פשוט למצוא את הנעלם לפי משפט הקוסינוסים. אחר כך תמצאי את הצלע לפי פיתגורס. והנה. את רואה. הצלחת לפתור את התרגיל נטע. תוך שנייה!!"
"בראבוווו יעלי. בראבוו. הצלחת לפתור גם את התרגיל הזה. שימי לב טוב טוב למילים "הצלחתתת" "אתתת". כי אני למשל בחיי ם לא אעבור את המבחן הזה"
"תקשיבי נטע. זה לא כזה נוראי בסך הכל זה תרגיל די נחמד. את פשוט צריכה לעלות על הטריק ואז

במשעול החיים צעדתי
עטוף בזכרונות חיי.
חוטים חוטים חיבקוני...
של זכרונות ואהוביי.
וחוט שנפרם בעודו לא תפור.
וחוט שנקרע.
וחוט מסיפור.
והמחט דקרה,
העיניים דמעו.
טיפת דם קטנה.
שיבשה מהרהור.
והחוט שנפרם, נתפר מחדש.
אך לא כבעבר. לא תפירה מושלמת ממש.
וחוט חדש עוד יגיע
ויתפור לי כפתור.
שאדע, שאתגבר.
הקרע עוד יעבור.
וחוטים חדשים עוד אראה-
כחולים,

הוא הלך.
אחי יונתן.
זהו. נגמר. אף פעם לא היה בי חשש קל שיום אחד הוא פשוט כבר לא יהיה איתי יותר. לא יונתן החסון, החייכן, שתמיד עזר לכולם. לא הוא. אבל כן... זה קרה. "צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאד... איך נפלו גיבורים???"

"שיר, שיר מותק. קומי. השעה כבר שמונה. ואיחרת השבוע פעמיים"
שמעתי את הקול המלטף של אמא והשמש חדרה מבעד לתריסים בדיוק על פרצופי הלבן כשלג כך שלא יכולתי שלא להתעורר

14/08/08
נטע עמדה ברחבת הכותל ותרה בעיניה אחרי שקד.
השעה הייתה די מאוחרת, ולמרות שהיה זה חופש, היא השתדלה לשוב לביתה בשעות סבירות. אמה לא אהבה שיטוטים ליליים מחוץ לבית.
נטע בדיוק חככה בדעתה להוציא את הפלאפון ולהתקשר לשקד, אך משנזכרה כי הוא תחוב אי שם עמוק בתיק העמוס חפצים, העדיפה להיאזר בסבלנות.
"אוללה... ברכות לנהגת החדשה!! "
נטע קפצה בבהלה,
"שקד! הבהלת אותי, את לא נורמאלית"
"סורי

03/06/08
איתי התרווח בנוחיות על הערסל בגינה של משפחת בר לב, מזמזם לעצמו בקול ונהנה מהרוח הקרירה והדי מפתיעה בתקופה הזו של ראשית הקיץ.
נטע שנכנסה עם מיץ תפוזים סחוט ועוגיות חמות שיצאו מהתנור צחקה למראהו.
"אוהו. ממש החיים היפים. נח לך בסוטול. מתפנק. עוגיות. שתייה.. יפה.."
איתי חייך. "וזה עוד כלום לעומת הבריזה המטורפת שיש כאן. מדהים"
"מי שיישמע" אמרה נטע "אפשר לחשוב שאתה גר בפלורידה..."
"טוב,

12/06/04
"לא משם. נו.. לא משם... עזוב ת'חבלים. עודד, אתה תפיל את כל המסך..."
"סבתא ש'ך תפיל. אחי סמוך עלי, שום מסך לא ייפול פה"
"וואי. עודד מספיק נו. אני מבקש ממך עזוב את זה לכל הרוחות. יהיה פה פדיחות"
"בסדר. יא כבד. עוזב עוזב..."
עודד הרפה את ידיו מן החבלים שבמשיכתם מורם המסך.
"צוחקים איתך. יא סבא"
"נו, אז מה זה? התרגשות לקראת המעמד המכובד שבאה לידי ביטוי בעשיית מעשים מאד

22/06/08

"מטונף פה" חשבה לעצמה חגית בר –לב בעודה מנקה את הבית. דבר שלא עשתה זמן רב. לא באופן ייסודי בכל אופן.
"מתי הספיק להצטבר כל הלכלוך הזה? אם הייתי יודעת שזה המצב הייתי מנקה מזמן..." היא לקחה מטלית לחה והחלה מנקה את כל הארונות והשידות שנקרו בדרכה. המצב היה בכי רע. אומנם נטע עשתה מאמצים רבים על מנת לשמור על הניקיון בבית אבל כמובן שמאמציה הרבים לא הועילו יותר מידי. העבודה הייתה

20/10/08
האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני".
כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש.
נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי.
"איך זה שאת

17/10/08
"נטע, יא בטטה. נו, בואי יותר מהר. הגלידה עוד שנייה כבר נסגרת.."
"אה. נו. אני באה... חכי.. את הולכת ממש מהר. יעל.. חכי רגע..."
יעל נעמדה מחוץ לפתח הגלידרייה ונטע הגיעה מספר דקות אחריה מתנשמת בכבדות.
"תודה רבה יעל. מאד חברי מצידך"
יעל חייכה ופתחה את דלת הכניסה.

המקום היה ריק ומיד התפנה אליהם אחד העובדים.
כשיעל ונטע זיהו את העובד שתיהן החלו לצחוק בקול.
"מה

14/10/08

"אני ממש מצטערת שככה נפלתי. בחיים לא קרה לי דבר כזה.."
"זה ממש בסדר שקד. תרגישי בנוח.."
שקד ונטע ישבו במטבח של משפחת בר-לב, לוגמות תה חם כשאותה מחשבה מרחפת לשתיהן בראש "אני כל כך לא עייפה, אבל איך לכל הרוחות אני הולכת להעביר ת'זמן איתה. פשוט פדיחה!"

שיעול לח נשמע מאחד החדרים.
"זה אח שלי. נתנאל" הסבירה נטע "הוא לא כל כך מרגיש טוב".
"אה. מה יש לו?"
"דלקת

13/10/08
"איתי. זאת הפעם השלישית שאני שואל אותך. מה קורה לך?"
"סליחה הרב. לא הייתי מרוכז. מה השאלה?"
"שאלתי אם קראת את המאמרים שהבאתי לך.."
"אה. כן. קראתי הרב. קראתי"
"מה ששפת הגוף מקרינה במצבים האלו מאד מאד חשוב ומשפיע על ההתרשמות ועל כושר ההקשבה והשיפוט. אתה חייב להיראות נינוח ובטוח בעצמך..."
איתי נאנח לעצמו. הרב יקותיאל ממש פיתח אובססיה בנוגע לדיון המתוקשר. איתי רק

12/10/08
"היי"
"היי. מקורה?" שאל איתי.
"אחלה.."
"אז מה? איך הייתה היומולדת?"
"בסדר. השתגענו קצת. היה סבבה..."
"טוב. אממ.. רוצה שנלך לאנשהוא...?" הציע איתי.
"לאן?"
"תפנטזי רגע מקום שממש ממש בא לך להיות בו..." אמר.
"בים, אבל זה ממש לא ריאלי"
"למה לא?"
"כי בירושלים אין ים, איתי.." הסבירה נטע מחויכת.
"בירושלים אין. אבל יש מקומות שיש בהם ים"
"ספר

12/10/08
המסיבה אצל טליה נמשכה. ואמונה תהל ושליו היו מרותקות לסרט "שודדי הקריביים" שהוקרן. טליה שראתה עד כמה הן מעוניינות לראות את הסרט הזה וממש לא את "חגיגה בסנוקר" שהיא כל כך אוהבת, החליטה לוותר להם, ואף היא ישבה וצפתה בסרט.
"מעניין מה יש לנטע." חשבה לעצמה "היא נורא מתוחה בזמן האחרון..."
נטע ישבה בכורסא והתנענעה בעצבים מד לצד. היא הביטה בשעון. השעה הייתה שבע ארבעים. "ואו. אני חייבת

12/10/09

"נטעעע.... את לא מרוכזת... אנחנו מתלבטות איזה סרט לבחור היום ליומולדת של טליה... נ-ט-ע!!!"
"מה? אה. קראת לי?"
"בוא'נה נטע. אני לא יודעת מה קורה לך לאחרונה. נהיית פסיכית לגמרי.מה זה קראת לי? אני במשך איזה שלוש שעות עכשיו "קוראת לך" מתוקה שלי.... אז תעזרי לנו רגע לבחור סרט"
"אממ. מה האופציות?" שאל הנטע בחוסר חשק מובהק.
"אושפיזין, חגיגה בסנוקר או שודדי הקריביים..."

כדאי לשים לב לתאריכים. זה די חשוב...
יומטוב!


5/5/2008

המשרד של הפסיכולוגית דקלה תמרון היה הדבר הכי משורטט שראתה נטע בחייה.. הכי משורטט והכי נקי. החל ברצפה בארונות ובחלונות ובעצם בכל הרהיטים שבחדרה שתמיד בהקו מלובן, וכלה בפסיכולוגית עצמה. שתמיד הייתה לבושה כאילו יצאה מאיזה קטלוג ל"איך תראי תמיד מאיימת ועם זאת מתוקה באופן הכי מלאכותי שאפשר בעיני הפציינטים..."
נטע תמיד

אגדה סינית משכבר הימים
מספרת סיפור על שלושה חברים...
לצאנג צ'יים בו שי היו מכרים לרוב.
אך חברים היו לו שלושה. כי טוב.
את החבר הראשון אהב מעומקי ליבו
"שלו שלו, שלי שלו..."
לעולם לא נפרדו, ואהבו כאחים.
ממש חברים שעל הכל הם שחים.
את החבר השני גם אהב מאד.
היה מגלה לו כל רז וסוד.
הוא אכן היה חבר טוב לב ונהדר.
אך אהבו פחות מהחבר הראשון. המדובר....
החבר השלישי

הגלים זורמים.
אחד אחרי השני,
והשמש מתנפצת עליהן.
שולחת את הקרניים המלטפות
אל הגלים, אל הים.
ולפעמים אותם גלים
מתנפצים אל החוף.
ושוטפים אותו בזרם חזק וחמים.
אבל אז הם עוזבים,
ומשאירים רק חותם
שמטשטש גם הוא אחרי זמן מה.

גם הרגעים היפים בחיי
לעיתים שטפוני בזרם חזק של אושר
שהלך ונעלם,
והשאיר בי חותם-
סיום של גל.

חשוך.
אני יושב עם עצמי. לבד בחדר שלי. המנורה מפזרת את האור לכל החדר. אבל חשוך לי.
אני מרגיש רק את החום שלה. כלום מעבר. אני מתקרב קצת ומתחיל להיות לי חם יותר וכשאני מרגיש ממש ממש קרוב אליה אני מגשש אחרי המתג ומכבה אותה. אני עולה למיטה ומושך את השמיכה. אני עוצם עיניים אבל בעצם אין שום הבדל ממשי.
אני לא רואה. לא. אני לא רואה. אני חסום. נכה. חסר. פגום. האומנם?
אני לא רואה את השמש שמפציעה

20/10/06
המבט של ד"ר ליבוביץ הספיק. "אני מצטער" הוא אמר "טל איננו".
אמו של טל קרסה אל זרועות בעלה, גבי.
"שמישהו יביא לה מים" ביקש הדוקטור ואחות מנוסה אצה להביא.
"לאאא.. זה לא יכול להיות שטל שלי...שטל שלי.. התינוק שלי..." יבבה האם מכונסת בזרועות האב. "זה לא הגיוני גבי. שטלטול שלי... שהוא לא פה..."
הדמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה, "לאא.. טלטול שלי.." המשיכה האם ליבב.

הדוקטור

18/10/08
הבוקר זרח על ביתה של שקד מרון אשר בתל אביב.
נטע יעל והיא ישבו בגינה הפורחת שלהן. שותות שקית שוקו ובולסות קרואסונים בקצב מסחרר.
"אין. פשוט אין. אתן מלכות שבאתן. אין לכן שמץ איך שימחתן אותי..." הודתה להן שקד בין ביס לביס בקרואסון הפריך.
"הגזמת נשמה. אנחנו שמחות שבאנו..." ענתה יעל "למען האמת בהתחלה כמעט רצחתי את נטע כשגיליתי שהיעד של "ההפתעה" שהיא תכננה לי הוא הבית שלך. אבל אני

15/10/08
"שקד. את מתכוונת לראות את הסדרה הזו כל הלילה?"
"אמא. אני לא בכיתה ב'. אני יכולה לקחת קצת אחראיות על עצמי.."
"אבל כל כך מאוחר ומחר יש לימודים. אולי תלכי לישון?"
שקד הביטה בה. "היא כל כך עייפה" חשבה לעצמה "ומותשת ודואגת".
"טוב" היא אמרה "אני אלך".
אורה מרון הביטה בשקד בתדהמה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה בה ביקשה ממנה משהו והיא נענתה כל כך במהירות בלי צורך להתווכח

14/10/08

ריח של עשן כבד מילא את כל חדר המדרגות. זה היה הבניין הכי מפוקפק בירושלים. שקד שנאה להגיע לאזור הזה. אבל ירון ויוסי מחייבים. ומה היא יכולה לעשות? היא מעבירת הסמים הלאומית שלהם. כן. אומנם אלו סמים קלים. אבל לעולם היא לא חשבה שתיקלע לסיטואציה שכזו. סמים. היא. שקד מרון. מה לה ולזה?

אומנם היא רק "מעבירה" אותם ולא משתמשת בהם. אבל הדבר חרה לה מאד. ובתוך תוכה היא רק רצתה

12/10/08

איתי עצר את הרכב וכיבה את המנוע.
"טוב. נטע. עד שאת לא מרגישה שאת לגמרי בסדר, אני נשאר כאן, כשתרגישי יותר טוב אקח אותך הבייתה"
"איתי. זה בסדר. אני ממש בסדר"
"כן. ואני גם ממש מאמין לך. את יכולה להיות גאה בזה. אבל פשוט תודי שאת גרועה בלשקר"
נטע חייכה.
"או שאת פשוט גרועה בלשקר לי כי אני קורא אותך כמו קלף פתוח. הא?"
"אוו... איתי.. תיזהר בטעות לא להחמיא לעצמך..."
איתי

12/10/09
שקד נשמה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת.
נעם פתח.
היא נשמה לרווחה.
"כבר פחדתי שאני אגיע לפנייך" אמרה "אני שונאת להגיע קודם. זה מפחיד אותי. יוסי מתעצבן כשאני מגיעה ורועדת מפחד על הכורסא הזו. כשאתה פה אני מרגישה בנוח"
נעם חייך. "בואי" הוא אמר. "יוסי וירון רוצים להגיד לך משהו. למעשה הם חיכו לך"
"שזה בעצם אומר שהם ממש עצבניים, לא?"
"אני מניח שכן. למה התעכבת באמת?"
"מה

7/05/08
הר"מ יקותיאל נכנס אל כיתה י"ב2. התלמידים נעמדו. והוא סימן להם בידו לשבת.
"בוקר טוב לכולם, אני מזכיר ששבוע שעבר סיפרתי כאן בכיתה על הדיון הארצי שהולך להתנהל בין תלמידי כיתה י"ב בכל המגזרים כאן בארץ. הפאנל הזה ישודר בערוץ 2 בטלוויזיה. והתבקשתם לבחור תלמיד אחד שאתם מוצאים לנכון לבחור בו כמייצג. התלמיד שבחרתם שמיד אומר את שמו, ייאלץ לעבור עוד שלושה מיונים. בסופו של דבר רק 5 מתמודדים מכל

13/09/08

"מי אנחנו?" "מאור לילד" "לא שומעים..." "מ-א-ו-ר לילד..." יותר חזק "מאאאוור לילד..."
קולות הילדים הצווחים מורל במלוא גרונם מילא את חלל האוטובוס. נטע ישבה לצד טל. החניך שלה. היא הלהיבה אותו. ואף הם הצטרפו בקול צווחה רמה לשאר גדוד המזייפים הקולניים..
הנסיעה עברה בשלום. והם הגיעו אל פארק השעשועים- "הסופרלנד", מוקדם משציפו.
אהרון ונורית לוטן כינסו את כל המתנדבים בכניסה

4/9/2006
"צחי, אחי, תגביר, תגביר. אני אוהב ת'שיר הזה..."
"ואו. עודד. כמה פעמים אני אצטרך לומר לך? אנלא שומע שירים בלועזית..."
"בוא'נה גם כן אתה. יא דוס אחד. נו, זה שיר מטורף. מבטיח לך. והוא נקי לגמרי אחי. לגמרי..." חייך אליו עודד.
"אוח. זה לא קשור בכלל.בוא אני אשמיע לך שיר מדהים. אחר. עזוב אותך מאלה"
"נו. יאללה. לך על זה. מה יש לך להציע לי?"
"תחזורררר, תחזוררררררררררררררר תן

אח שלנו, היקר האהוב.
אנחנו דואגים לך כל כך, רוצים לשמוע אותך, ומקווים שאתה בריא ומרגיש בסדר, בסדר עד כמה שאפשר להיות במצבך. אני חולמת שתוכל לקרוא את השורות האלה, ורוצה שתדע שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי שתחזור הביתה. לחדר שלך. לגיטרה, לתופים. לחברים שלך ואלינו.לגינה שכל כך אהבת לטפח בכל פעם שחזרת מהצבא. ועכשיו היא מוזנחת. הפרחים נבלו. ואנו לא נוגעים בהם. ולא ניגע עד שתחזור ואז ישובו לפרוח...