יהיה לנו טוב פרק ג'

כדאי לשים לב לתאריכים. זה די חשוב...

יומטוב!

5/5/2008

המשרד של הפסיכולוגית דקלה תמרון היה הדבר הכי משורטט שראתה נטע בחייה.. הכי משורטט והכי נקי. החל ברצפה בארונות ובחלונות ובעצם בכל הרהיטים שבחדרה שתמיד בהקו מלובן, וכלה בפסיכולוגית עצמה. שתמיד הייתה לבושה כאילו יצאה מאיזה קטלוג ל"איך תראי תמיד מאיימת ועם זאת מתוקה באופן הכי מלאכותי שאפשר בעיני הפציינטים..."

נטע תמיד אהבה להביט בבגדים שלבשה דקלה. היום היא הסתפקה בחליפה שחורה מכופתרת, ומכנס תואם, החליפה הזו בשונה מתמיד לא הייתה מחויטת מידי!

"בטח בחודש הזה היא לא קיבלה מספיק משכורת... " התמלאה נטע ברחמים "ולכן היא יכלה לקנות חליפה רק בסביבות ה700... אומללות ממש.."

"שלום נטע. מה שלומך היום?" חייכה הפסיכולוגית חיוך מאולץ. מאולץ מידי.

"אני בסדר. ואת?"

"אני מעולה. אבל אני בהחלט לא העניין. איך עבר עליך השבוע? היה משהו מיוחד?" התעניינה דקלה.

"לא. שום דבר מיוחד או מסעיר.." המשיכה נטע את שיחת הנימוסים...

"שום דבר מסעיר מלבד העובדה שבדיוק אתמול מלאו שנתיים לאסון שנפל על משפחתי. מלבד העניין הפעוט הזה. הכל בסדר.." הרהרה בעגמומיות.

"אז איך את מבלה את הימים האלו? יוצאת עם חברות? מטיילת?"

"כן. אפשר לומר."

"איפה מבלות?" שאלה דקלה בניסיון נואש לשמר את השיחה שהלכה ודעכה.

"אתמול למשל היינו בחנות למוזיקה. ענקית. כל קומה יש אלפי כלי נגינה מסוג מסוים. חנות מדהימה..." שיתפה נטע פעולה.

"לאיזה קומה את הלכת?"

"אה. לקומה של הגיטרות כמובן.."

"גיטרות. ממתי את מנגנת בגיטרה? מי לימד אותך?"

"מי לימד אותי..." מלמלה נטע. "מי לימד אותי..."

13/2/2006

"בואי נו, נטוש... את זזה כמו איזה פדלאה... יאללה. אני מת שנצא כבר..."

"אוח. צחי. חכה רגע. בא לי נעליים אחרות פתאום. חכה שנייה..."

"מה זה משנה איזה נעליים? תיקחי כפכפים. אנחנו הולכים לים נטע. לא למסלול דוגמנות או לדייט הראשון שלך, למקרה ששכחת..."

"אוח. אולי תשתוק כבר? אתה לא מבין שהסנדלים האדומות לא קשורות לחולצה? הנה... הסתדרתי, נו תצא כבר..."

צחי פתח את הדלת. נטע יצאה. והוא נעל אחריה. "אחת. שתים, שלוש..." ספר בליבו...

"אוח. צחי. תפתח שנייה את הדלת. שכחתי את העגילים שלי. יש לי משהו שממש מתאים לחצאית. תפחת רגע ת'דלת...."

צחי נאנח. "ריבונו של עולם... אני באמת מתפלל אליך בלב שלם. ומעכשיו מבטיח שאפילו אכוון יותר כשאתפלל "ברוך שלא עשני אישה..." תודה לך. תודה. תודה. תודה...."

"זהו. סיימתי. וזה סופי. אפשר ללכת?"

"אפשר" אישר צחי.

החול הרך מעולם לא אכזב את נטע וצחי. שני מכורי ים שגרמו לכל סביבתם להידבק באהבתם החולנית לים. משב הרוח הנעים והשמש שעמדה בשמים באלף גווני שקיעה תמיד עשו לצחי ולנטע טוב. זו הייתה הפינה שלהם... הם ישבו על החול הנעים.. בשתיקה. חושבים. מביטים. מתענגים.

הם יכלו לשבת שעות על גבי שעות בדממה. מבינים אחד את השני ללא מילים. וכשרצו לחזור פשוט היו נעמדים ומתחילים לצעוד לכיוון ביתם באותו הרגע בדיוק. כאילו תיאמו בניהם.

"צחי. נו. תנגן לי משהו... הים עושה טוב לפריטה שלך..."

"לא. האמת שהיום לא הבאתי את הגיטרה כדי שננגן...."

"אה. הבנתי אותך. הבאת אותה כדי שנסתכל עליה... הבנתי. רק שתדע שהיא באמת עשויה באופן מושלם.אם תשים לב תוכל לראות את הפס הזה שחותך אותה בדיוק במקום שבו המיתרים נכנסים לחרטוב הזה או איך שלא קוראים לזה. ואז יש את בטן הגיטרה. ותראה צחי... פה יש חריטה כזו. מדהים. מדהים... איזה מזל שחשבת על זה, מזל שבאמת אנחנו מסתכלים עליה ובוחנים אותה. אחרת בחיים לא היינו מגלים את כל הנפלאות הללו... מזל....זה מדהים...זה משו"

"טוב. נו. נטע תהיי רצינית רגע. הבאתי את הגיטרה כי היום אני מלמד אותך לנגן.. יש לך קליטה טובה. ואת מוזיקלית. אנחנו לא הולכים מכאן עד שתדעי לנגן שיר שלם..."

"אתה והשטויות שלך צחי. מה לנגן עכשיו? תנגן אתה..."

"עכשיו טוב... עכשיו טוב... רגע, עכשיו אני מעבירה לאקורד D? עשיתי בסדר?" בדקה נטע שהיא אכן מנגנת נכון..

"את מעולה. אמרתי לך שתהיי טובה. את ממש מצוינת... אין כמוך..."

"צחיייייי... איזה כיף הכלי הזה.... תלמד אותי עוד פריטה..."

"סבבה. אז ככה..." צחי הדגים לנטע את הפריטה החדשה שאף אותה למדה תוך רגע.

"אחותייייייייייי... את טובה. את פשוט טובה... מלכה, מצוינת, מוכשרת, אין כמוך..." החמיא צחי.

"ובמילה אחת?" ביקשה נטע סיכום.

"את בסדר. כן. את לגמרי בסדר.."

 5/5/2008

"נטע. נטע. את בסדר?" שאלה הפסיכולוגית דקלה תימרון בדאגה. כבר כמה דקות שנטע ממלמלת את המילה "ים" ללא הרף. זה מעולם לא קרה לה בעבר. ודקלה חששה שמא נתקפה נטע בהתקף חרדה מהעבר. או בשמו המקצועי של המונח "אספקלינוציה".

"אז את בסדר?"

"כן. כן. אני בסדר.. אני כבר בסדר..."

"טוב. דיברנו מקודם על איך התחלת ללמוד גיטרה... מי לימד אותך? את רוצה לדבר עלזה?"

נטע לא השיבה.

היא נזכרה במשהו שצחי אמר לה פעם. הוא אמר שהוא חייב לראות אותה מככבת בהופעה חיה. כי היא פשוט כישרון מהלך.

פתאום ההבטחה הזו קיבלה איזה שהוא דוק אירוני.

"אבל איך תראה אותי צחי? איך?? אתה פשוט צמח. לא מדבר. לא אוכל. לא כלום. מה לעזאזל ההבדל בינך לבין יקינטון? או פרג? או סביון? אין הבדל. אה. בעצם יש. אתה פעם ידעת לנגן בגיטרה...."

מאז התאונה של צחי לנטע הייתה פגישה קבועה עם הפסיכולוגית תמרון מידי שבוע. נטע הרגישה שהמפגשים איתה היו דבילים וחסרי כל תועלת. אבל בתור ילדה למשפחה שעברה "טראומה נוראית" היא הייתה חייבת להיפגש איתה. נטע לא הייתה טיפוס שנפתח ומדבר על רגשותיו. אולי רק עם צחי. ומאז התאונה בכלל לא היה לה עם מי לדבר. בשיחות עם דקלה היא אמרה מילה או שתיים בכל פעם שנשאלה. אבל לא מעבר. ונטע בר-לב הלכה ונסגרה לאט לאט. היא חשבה שהמצב שלה אף פעם לא יתייצב. אבל אז היא פגשה אותו. היא פגשה את איתי. והכול השתנה...