20/10/08
האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני".
כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש.
נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי.
"איך זה שאת כל כך רגועה?" שאל אותה איתי מזיע כולו.
"איתי. אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך. מי שיישמע, אז אתה בטלוויזיה. זה לא באמת כזה מגניב כמו שזה נראה. תוך חצי שעה והסבל הזה ייגמר. תהנה לפחות"
"שקד. זה לא העניין. אני פשוט מפחד לענות תשובה שגויה לשאלות שיישאלו אותי ולגרום לחילול השם. אין לך מושג כמה זה מלחיץ אותי"
"טוב איתי. לא אני אהיה זו שאומר לך לבטוח בקב"ה... אבל פשוט תעשה את זה.."
איתי חייך. "נו. רק בשביל זה היה שווה להיות פה"
"הבאת קטע טוב?" שאלה שקד.
"קטע מצויין. אבל לא שלי.."
"כן. גם הקטע שלי מעולה אבל לא שלי..."
"מי באמת כת...?" ניסה איתי לשאול אבל רם קטע אותו בבוטות.
"אולי תפסיק לדבר כבר? אתה לא מבין שנותרו רק שתי דקות לזמן השידור. נכון לעכשיו אתה אמור לשבת בכיסא שלך ולסתום ת'פה.." ואז פנה לשקד "שקדי, הכל בסדר? נוח לך? מרוצה מהאיפור?" שקד הנהנה וקרצה לאיתי.
"זה כל כך לא פייר" לחש לה איתי בשעה שרם פנה לסדר את הרמקול של גיטצ'ו תוך כדי קריאות עצבניות במיוחד ל"קודקוד 8" אבל לרוע מזלו רם שמע אותו ומרוב ייאוש הסתפק רק במבט זועם.
"אוהו. איתי. נראה לי התחלת את החילול ה' עוד לפני שהתחלנו בכלל..." אמרה שקד וסימנה בראשה לכיוון של רם.
"את חושבת?" שאל איתי מודאג.
"לא. צחקתי..."
"דקההההההה לשידור" צרח רם ברמקולים המוסווים בחולצתם "אני חוזר.. דקההההההה" 4 החבר'ה לפתו את אוזניהם בכאב כמפחדים לאבד את שמיעתם ואיתי. לחוץ כולו ניסה להיזכר לאיזה מצלמה כדאי להסתכל ומתי, איך לא להתנועע ולגרום לרעש נוראי וכמובן איך לענות לשאלות קיום העולם והווייתו, אך קולו של רם צפצף שוב ברמקול "עשר, תשע, שמונה... חמש.. שלוש.. שתיים.. אחד..."
האורות נפתחו. ואיתי ידע. "זהו. זה מתחיל".
מנחה התוכנית חייך לעבר המצלמה של אזור ב' כפי שנהג רם לכנותה.
"ערב טוב לכם צופים יקרים. הערב אנחנו במשדר מיוחד. פאנל שמורכב מבני הנוער המרכיבים את מדינת ישראל. הפאנל ייערך בצורה של שאלות מתוכננות שייפנו המשתתפים איש לרעהו ולקראת סוף התכנית הפתעה מיוחדת שהכינו לנו משתתפי הפאנל. וכעת אפנה להציג את בני הנוער המקסימים הישובים כאן עימי באולפן.."
"נעים מאד. גיטצו. אני מראשון לציון. ואני לומד שם בתיכון "דרך" בכיתה י"ב. המשפחה שלי עלתה מאתיופיה לפני 7 שנים ואחיי ואחיותי נכנסו אל מוסדות הלימוד בראשון לציון מלבד אחי הבכור שלומד בפנימייה צבאית בצפון. אנחנו 8 ילדים במשפחה. ואני השלישי. אני גאה להיות בן לעדה האתיופית. כן. אני כן יהודי.."
צחקוקים נשמעו באולפן. "אני מאד אוהב לצייר. ולהיות במועדונית שבשכונה. אני נהנה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. וכמובן, איך לא, להיות עם חברים.."
המנחה חייך לעברו של גיטצו. והחווה לעברינו שנמשיך.
"טוב. אז אני שקד מרון. אני גרה בתל אביב. ולומדת בתיכון "דגן" בכיתה י"ב. יש לי 2 אחים. ואני מאד אוהבת לעשות שופינג. לשמוע שירים. לשיר. ופדיחות להודות אבל גם לאכול.."
המנחה חייך. "לקהל הצופים שאיננו מעודכן, שקד היא ביתו של יורם. מנכל הערוץ" הוא ציין. ושקד התכנסה במקומה.
"טוב. אני פואד. אני גר באום אל פחם. אבא שלי רופא. אמא שלי לא עובדת. אנחנו 17 אחים בבית. לא כולם מאותה אמא. אני אוהב את בית ספר שלי. לעבוד במסיק זיתים בפרדס שליד בית שלנו. ולשמוע את אום כולתום" סיים פואד את נאומו המאומץ בעל המבטא הערבי הכבד.
איתי החל להילחץ. נותר רק עוד מתמודד אחד ואז גם הוא ייאלץ להציג את עצמו.
"אריק. ככה קוראים לי. אני גר בקיבוץ "עין נטיף". אבא שלי חקלאי בקיבוץ ואמא שלי אחות. אני בן יחיד. ולומד בבית הספר החקלאי "נגבה". ואני אוהב כל מה שקשור לטבע וטיולים"
המנחה סימן לאיתי שהגיע תורו. איתי נשם נשימה עמוקה. הביט אל נטע שישבה בקהל וחייכה אליו והחל.
"טוב. אני איתי לוטן. ואני גר בירושלים. ההורים שלי נכון לעכשיו עובדים בארגון שהם הקימו. ארגון "מאור לילד". ויש לי 3 אחים"
כולם חיכו שאיתי ימשיך את נאום ההיכרות הקצרצר שעשה ומשלא עשה זאת אמר המנחה "ובכן. לאחר שהכרנו את חמשת המתמודדים היקרים שלנו. אני חושב שאפשר להתחיל..."
במושבו החל איתי לנוע באי נוחות...
תגובות
מה יהיה?