הוא הלך...

הוא הלך.

אחי יונתן.

זהו. נגמר. אף פעם לא היה בי חשש קל שיום אחד הוא פשוט כבר לא יהיה איתי יותר. לא יונתן החסון, החייכן, שתמיד עזר לכולם. לא הוא. אבל כן... זה קרה. "צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאד... איך נפלו גיבורים???"

"שיר, שיר מותק. קומי. השעה כבר שמונה. ואיחרת השבוע פעמיים"

שמעתי את הקול המלטף של אמא והשמש חדרה מבעד לתריסים בדיוק על פרצופי הלבן כשלג כך שלא יכולתי שלא להתעורר בבהלה. במיוחד לא כשנזכרתי שהיום יום רביעי. המורה ירדנה על הבוקר, שעתיים מתמטיקה, איזה סיוט! כבר הייתה לי הרגשה שהיום הזה לא הולך להיות משהו...

מיהרתי לחדר של עדי ונועם והערתי את שתיהן, תוך דקה הן היו על הרגליים. הן יודעות שאצלי אין משחקים כי אחרת אני מורידה את השמיכה... והן שונאות כשעושים את זה. ירדנו למטה. עמיחי כבר ישב ליד השולחן וקרא בפעם העשירית השבוע על הליפוציתים שמרכיבים את הקורנפלקס ועל שאר מיני הוויטמינים. הכנסתי בזריזות סנדווויץ לתיקים של הקטנים, השארתי הוראות לעמיחי בקשר לכלים של ארוחת הערב שהוא עדיין לא הכניס למדיח, אטמתי את אוזניי בדיוק כשהוא טען "שעשיתי אתזה כבר אלף פעם ועכשיו תורך"  ויצאתי החוצה כרוח הסערה...

בוקר שגרתי.

בדרך פגשתי את רחלי ותאיר. שכרגיל דיברו על כמה היה כיף אתמול בסניף וחבל שלא באתי כי גלעד בדיוק עמד להציע חברות לנויה שסירבה מכיוון ש.. טוב נו כולם יודעים, היא דלוקה על איתמר. "אבל זה עוד לא הכול.." אמרה רחלי כממתיקת סוד כמוס. "חגי גם בא.." והיא ותאיר החלו לצחקק.  חגי מאז ומתמיד היה הבן המוערץ בסניף. איך הן קוראות לו - THE PERFECT GUY (הבחור המושלם) הגיטריסט, והחתיך והמוכשר והחכם, והשביעיסט, בלה, בלה, בלה... לא נותרה בי טיפת סבלנות לשמוע את הקישקושים השגרתיים על זה שהוא אמר שבת שלום לתאיר וניפנף ביד לאורית ועבר סנטימטר משני והיא כמעט מוכנה להישבע שהוא אפילו נגע בה... אז פשוט אמרתי להן שאני ממהרת והתרחקתי מהן מהר מהר לכיוון בית הספר.

עברתי ליד אבי, השומר שלנו והוא אמר "שיר, מה קרה? השמש זורחת, הציפורים מציצות, הנמלים עוברות בדרך לחדר מורים, אני שותה את הנס שלי ולמה את מזעיפה פנים?" חייכתי. לאבי תמיד הייתה נטייה לבדר אותי בימים מעצבנים. "לא ידעתי שאתה כזה פיוטי" אמרתי. "כל יום מגלים דברים חדשים, האם סיפרתי לך כי אמש ירדתי מביתי הקט ופסעתי בדרך למכולת אשר שוכנת..."  "אבי, צלצול, אני אבוא אחר כך לשמוע את ה- סיפור המרתק הזה" אבי הנהן ולקח לגימה מהנס...

"קודקוד A בפרבולה שמשוואת הישר שלה היא Y=4X+2 ואני רוצה שתמצאו לי את... גברת לוי!!!" המורה ירדנה הרעימה עלי בקולה!

"מה את חושבת שאת עושה???" והיא פשוט התקרבה אלי עד למרחק המינמלי שיכול להיות בין אפים של שני אנשים. "האם אני רואה את אמיתות הפסוק הידוע "וחוצפה תשגה?" היא שאלה וקרעה לי את עור התוף. "אממ... אני בסך הכל הנחתי את הראש על השולחן המורה. זה הכל..."   "ולך יש את החוצפה לקרוא לעניין הפעוט הזה "זה הכל???" אני צריכה להבין מהתנוחה הזו שאת משתעממת בשיעוריי? או אולי את פשוט חושבת שאת יודעת יותר טוב ממני את החומר? שזו גם אפשרות במקרה שלך...!!! "   צחקוקים החלו להישמע בכיתה, תמיד ההרצאות של המורה ירדנה הפכו לבדיחות ידועות. "אני מתנצלת" מילמלתי והסתכלתי בשעון, השעה הייתה רק רבע לתשע, יש עוד הרבה זמן עד ההפסקה הגדולה וכל כך בא לי לנגוס באיזו פיתה עם חביתה מהשמיני! אוף!

העפתי מבט בשעון פעם בעשר שניות, אחרי חמישים פעמים כאלו שקלתי לקחת אותו לשען. כי אין מצב שהוא מתקדם לאט כל כך! הישועה דווקא לא הגיעה מהצלצול הגואל אלא מליאת. היא נכנסה לכיתה וביקשה אותי ובחיוך מיובש הסבירה ש"שיר במועצת תלמידים וצריך אותה לישיבה עכשיו..." נראה לי שצעקתי "יש" כי הפרצוף של המורה לא ממש בישר טובות...

ישבנו בספרייה, אני וליאת ושאאקד ויואל וחגי ומאיר ורוני, נציגי המועצה. ישבנו ודיברנו קצת על מה שקרה לי בשיעור ועל העבודה של יואל בפיצריה ועל מספר הברקסים שעשו למאיר ובדיוק באמצע התיאור ("ואני ככה פונה ימינה בפנייה חדה משהו מטורף והמורה לנהיגה צועק לי "ברקס מספר 3.... תעזוב תהגה... ועכשיו!) נכנסה הסגנית דינה שפירא וכולנו השתתקנו.

"אז ככה" היא חייכה את החיוך הצפרדעי שלה... "כמו שאתם יודעים השנה תכננו לעשות משהו מיוחד, להרים הצגת פתיחה מושקעת מאד של המועצה! ההצגה תכלול בתוכה את הנושא שבחרנו השנה אשר על פיו ייערכו רוב הפעילויות בבית הספר! הנושא יהיה "תפילה" ואתם תעלו את ההצגה הזאת בתור נציגי המועצה, אז מה אתם אומרים?

מה יכולנו להגיד? להרים הצגה, באולם. שחקנים. תפאורה. אורות. מוזיקה. התלהבנו...

"ואו, איזה כיף."

"אין מילים"

"מעולה"

"יש, יש, יש!"

"אבל למה תפילה? שאל פתאום מאיר. לא מצאתם נושא אחר?"

"מאיר מותק, אנחנו לא במועדון נוער. ברור שהנושא לא יהיה "מכבי ת"א" או "איך עוברים את הבגרות בלי ללמוד, ואני בטוחה שאם הנושא הזה היה עולה  אפשר היה להביא לך לשחק הצגת יחיד..." מאיר השתתק. אנחנו צחקנו. הצלצול צלצל.

שעתיים ראשונות רגילות.

את מה שקרה אחר כך אני לא ממש זוכרת. יש לי איזה זיכרון מעומעם של אבא שנכנס לחדר מחשבים עם עיניים שרואים שבכו למרות שהוא ניסה לעשות הכל כדי שלא ייראו, אני זוכרת אותו מוציא אותי החוצה ויושב איתי על הדשא. ואז מחבק אותי חזק חזק ואומר לי בעדינות "שיר, חמודה, תמיד לימדו אותנו לבטוח בהשם גם כשלא טוב. אז עכשיו הקב"ה החליט להביא לנו נסיון. נסיון לא פשוט" הסתכלתי עליו. ואמרתי לו "אבא, מה כל הספור הזה? זה מפחיד אותי!" אבא ליטף לי את הראש וסיפר לי את ה"סיפור הכי קצר ששמעתי ששינה את חיי באופן הכי משמעותי.  "היום בבוקר הפלוגה של יונתן יצאה בעקבות התראה ללבנון. הם עלו על מוקש. על מוקש של צה"ל. על מוקש שלנו. 4 חיילים נפלו. גם יונתן נפל. שיר. גם יונתן..." הקול של אבא הלך ונחלש.

אחר כך ישבנו שם עוד חצי שעה. בדשא מול החדר מורים. הצלצול שוב צילצל ילדים יצאו ובאו, רצו וצחקו אני לא ראיתי את זה. אני בהיתי באבא. רציתי לחלום. אבל המציאות היכתה בי. היא הייתה כואבת מידי. חזרנו הבייתה. אני לא יודעת איך אבא לא עשה תאונה. כי אני בטוחה שהוא לא ראה את הכביש. נכנסנו פנימה. עדי ונועם כבר היו שם וגם עמיחי. סבא נחמיה וסבתא שפרה. השכנים "צלאחי" שהם כמו אחים של אבא ואמא. וגם אני הייתי שם. הייתי ולא הייתי. היה לי ברור שהנה עוד דקה ויונתן נכנס הבייתה עם התיק הענק שלו והחיוך המדהים ששובה אותי כל פעם מחדש! אבל לא! שגיתי. הוא לא נכנס. לא באותו יום ולא בימים שאחר כך. שהבית המה כמו המכולת של שמעון ואפילו יותר. אנשים נכנסו מילמלו איזה משהו ואולי כמה ויצאו. ואותו משפט שחוזר על עצמו "יונתן? לא יכול להיות? ועוד ממוקש של צה"ל!, לא ייאמן!" לא היה אכפת לי מההצגה שכולם דיברו עליה, לא מחגי שגילה בסתרי סתרים לתאיר שהוא אוהב אותי, לא מהשיערוים במתמטיקה ולא מהסניף. בעצם מכלום. מכלום. חוץ מיונתן.

ואני ריחפתי, ריחפתי כשהורידו אותו למטה וכיסו אותו בדגל הכחול לבן ונזכרתי שפעם ביום הזיכרון לפני 4 שנים כשהוא היה אז רק בשביעית הוא אמר לי "שיר, את יודעת מה אני אהיה? אני אהיה חייל כזה. כזה שייזכה לסחוב את הדגל שלנו על מוט. ולא שייירד איתי למטה. לקבר." הוא היה אז כל כך בטוח בעצמו. וגם אני הייתי בטוחה בו.

אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר בעולם הזה. כי מישהו מנהל אותו למעלה. ככה תמיד אמא ואבא הסבירו. ולכן חזרתי לחיות יונתני. איתך. איתך בלב שלי. אני יודעת שאתה שם. אתה חיי בנו. אנחנו ממשיכים אותך. הקמנו פארק על שמך. ומעון לחינוך מיוחד. וספר תורה. ועוד המון דברים יונתן. אבל יותר מכל אנחנו וגם החברים שלך שומרים על החיוך שלך. והתום. והפשטות. אנחנו אוהבים אותך. וכן. המשכתי במסלול. העלנו הצגה מדהימה יונתן. ועשיתי בסוף חמש יחידות מתמטיקה. כמו שתמיד אמרת.

עכשיו גם חגי. האדם שאיתו אבלה את שארית חיי. המאורס שלי. נמצא שם. במלחמה. ואני פה יושבת בבית. עם אבא ואמא. ונועם. ועמיחי. ועדי. אנחנו שומעים חדשות. האוזניים של כולנו בתוך הרמקול של הרדיו הישן הזה. ששידר לנו הכל גם בקרבות שלך יונתן.

"צר לי עליך אחי יונתן." אבל אני יכולה לומר לך עוד דבר אחד.

אני וגם חגי יודעים בוודאות מה יהיה השם של הבן שלנו!