זה שוב הגשם הארור.
בכל פעם הוא מופיע ומזכיר לי אותך. אותנו.
אני בבית, מתכרבלת בשמיכת הפליז שקנית לי, ומביטה דרך החלון, ברחוב. ילדה אחת קטנה קופצת לתוך שלולית אחת גדולה. כמונו.. אז.. מעניין אם אתה זוכר את הפעם ההיא. הלכנו יחד, מחובקים ברחוב, מטרייה אחת, רטובים וצוחקים ופתאום מעדתי לתוך שלולית ענקית. הבטנו המומים אחד בשני ואז גם אתה קפצת. שבוע אחר כך סבלנו שנינו משפעת חריפה. כמובן שהעובדה הזו לא מנעה מאיתנו להעביר שיחות ארוכות ומצוננות להפליא במשך לילות שלמים.
זוכר איך אימא שלך התעוררה כי "השתעלת חזק, ממש כאילו בלעת כדור צמר"?, זוכר איך שהייתה כ"כ המומה מהעובדה שאתה עדיין ער בארבע לפנות בוקר, ולא סתם ער, אלא מדבר בטלפון, וצוחק. אני זוכרת את הטון הכועס שלה כשגילתה שזו אני. "שוב מאיה? לבחורה אין גבולות, אתה קודח מחום, וכבר מאוחר, שתעזוב אותך במנוחה.." איך נפגעתי. ניתקתי מיד את הטלפון, כמובן בדמעות. הן צצות תוך רגע. ניסית לנחם אותי. לשלוח הודעות מעודדות. להסביר שזה לא קשור אלי, לא הצלחת לשכנע. אני לא טיפשה. היא לא אהבה אותי כבר מההתחלה. הפגישה הראשונה של שתינו הבהירה לי שהיא לעולם לא תקבל אותי. לעולם לא תקבל אותך, איתי. היה לי ברור שהיא הולכת לעשות הכול כדי לחבל בקשר עד כמה שתוכל. ואתה לא האמנת. לא האמנת כשסיפרתי לך איך הרגשתי שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, מתעכבת בבוטות על המכנסיים והחולצה קצרת השרוולים, אמרת שאני מדמיינת ושלאימא שלך זה לא מפריע. לרגע אפילו תהיתי אם אתה באמת לא יודע, או שאתה רק משקר כדי שארגיש נעים. איך יכולת בכלל לחשוב אחרת? שכחת את הפעם ההיא, רצית שחגית אחותך תצטרף אלינו לסרט ואמך כמובן סירבה בכל תוקף.. היא לא רצתה שאף אחד יתקרב אלי. שלא אשפיע על הילדים הטובים והמוצלחים שלה. אחרי שכבר כבלתי אחד ב"קסמיי האפלים והמדרדרים".
אני צונחת על המיטה. ערמה גדולה של טישו מסביבי, ערמה שהולכת וגדלה מרגע לרגע. והבכי הנוראי הזה שלא נותן מנוח. שחוזר שוב ושוב. בכל פעם אני חושבת שכבר נרגעתי אבל הוא ממאן להפסיק. הדמעות חונקות את הגרון. הזיכרונות צורבים בלב. הריח. הריח שלך שכ"כ חסר לי. החיוך צחור השיניים שהמיס אותי כל פעם מחדש. הכול צף. עולה. מזכיר. וכואב כל כך.הנה, שוב אני מרגישה אותן. רטובות, מלוחות, זולגות על הלחיים. איך עשית לי את זה? איך היית מסוגל??
אני מוציאה אוזניות ומחברת אותן לפלאפון, מעבירה לתחנת הרדיו שנהגנו לשמוע בנסיעות. וכמו תמיד נופלת על השיר הלא נכון. כבר הבטחתי לעצמי שהבכי חייב להיפסק. אבל אוף. עכשיו הוא רק מתגבר-"I CAN'T LIVE WITHOUT YOU…" היא צועקת. ואני בוכה.. כן, אני נשמעת דרמטית. זו בסך הכול אהבת נעורים. אהבת לא הגיונית מלכתחילה. אהבה חסרת סיכוי. אבל היי, זה לא אתה שגרם לי להאמין שהיא אפשרית?
"אנחנו נעבור את זה מאיה, יש הרבה זוגות שחיים ביחד ואמונותיהם שונות. וגם אם אין כאלו ואני סתם ממציא עכשיו כדי להרגיע אותך, אנחנו נעשה את זה.. תאמיני בי. תאמיני בנו" איפה כל המשפטים היפים האלו עכשיו? הם נעלמו. אתה נעלמת. וגם נאלמת. דום. שותק. לא יודע מה לומר. "חשבתי על זה הרבה מאיה.. ואני לא מוכן להקריב את המשפחה שלי למענך.." חשבת בכלל כמה המשפט הזה יכאיב לי? אתה לא מסוגל לעמוד מול אמא שלך? להגיד לה בפה מלא ובלי להתבייש שעברת את הגיל שבו היא מחליטה בעבורך כל דבר? חשבתי שזה אמיתי בינינו. חשבתי שנוכל לעבור הכל. לא? ככה אמרת... אבל לא. זו שוב אני שנותנת לאשליה המתוקה להפיל אותי שוב ושוב. זו אני שחושבת שזיכרון של שנינו רצים במורד הדשא בפארק העירוני ומנפחים בועות סבון כמו ילדים בכיתה ב', יהיה חזק מספיק כדי להיחרת בליבך כשהחלטות מכריעות יגיעו, כשהקשר שלנו יעמוד על כף המאזניים ומנגד אמך. ציפיתי שתהיה חזק. אתה הרי יכול, לא? על החיילים שלך אתה מצליח לפקד ביד רמה. מצליח להנהיג, לעמוד על שלך, נכון? אז למעני, לא יכולת לעשות אפילו מעט מזה?
חשבתי שנהיה לנצח. אתה יודע? בכל פעם שעברתי ליד גן השעשועים בתחילת הרחוב שלך נהגתי לעצור, להביט בהורים החובשים את הספסלים ורווים נחת מילדיהם. מדמיינת אותנו. צועדים שם יד ביד. מחלקים במבה ופטל לילדים האהובים שלנו. אבל שוב, המציאות מכה ואני מבינה שכל אלו דמיונות שווא. שאולי אם אעבור כאן בעוד שנה אראה אותך, ואותה מחלקים במבה לילדים שלכם.
איך זה קרה ששכחת אותי? שנקשרת בין רגע לאחרת? איך יכול להיות שאתה לוחש באוזנה מילים שבעבר הכל כך לא רחוק לחשת באוזני? אני לא מסוגלת לחשוב שהצעת לה נישואים כמו שתמיד הבטחת שתציע לי. בים, עם נרות והשיר שלנו מלווה בפריטה העדינה שלך בגיטרה. בטח עינייך נצצו, וחייכת את החיוך הכובש שלך, החיוך ההוא שהבעיר והרטיט לי את הלב. ועכשיו, הוא מבעיר את ליבה...
לא יכולת לספר לי שאתה מתחתן? אני עד כדי כך אני נוראית? אתה יודע, מאז שנפרדנו השתדלתי שלא להתקרב לשכונה שלך. שלא אראה אותך בטעות. שלא ייכאב. לא רציתי להאמין שאתה ממשיך, וחי, צוחק ושמח. בשעה שאני שוכבת במיטה ימים שלמים, בוכה, מנותקת, קוראת כל מכתב, סמס או פיתקון שאי פעם שלחת, מזילה דמעות על תמונות שמעידות שאינני מדמיינת. שאכן פעם היית שלי...
ממש במקרה נקלעתי למכולת שלכם. עברתי עם חברות ברחוב הסמוך ועצרנו לקנות משהו. ואז שמעתי אותה. את אמא שלך, מדברת ומתפארת. "כן, ברוך השם יתברך שהוא עזב את מאיה ההיא. וואו, לא יכולתי לסבול אותה, זה היה נורא, יותר לא לבושה מלבושה, כ"כ רדודה ושטחית. שתדעי לך שהיא דרדרה אותו בדרך המדויקת לתהום. אבל את יודעת מה המזל שלו? שיש לו אותי.. הסברתי לו מי ומה היא. שיבין- היא לא בשבילו, לא בשבילינו. ומאז שהוא עזב אותה, רק טוב, תאמיני לי.. הכרתי לו את הבת של איצקוביץ, והנה, הם מתחתנים בעוד שבועיים, את רואה מה זה? ב"ה.. ב"ה... "
המילים שלה צלפו בי. הרגשתי תערובת משונה של כאב, בושה, וכעס. עליה, עליך, עליכם. איך יכולת? למה עשית את זה?
מחר היום הגדול שלך. ומחלוני עדיין יורד גשם. לעולם לא תקבל את המכתב הזה, אני יודעת. אין טעם. אתה לא תבין אותי ואת הפצע המדמם שהותרת בליבי. כן כן נשמע דרמטי, אבל זו ההרגשה שלי: מדממת, פצועה, עזובה. ובעיקר בודדה. עוד כמה זמן אמשיך לבכות בחדרי על מה שאבד? שהיה ולא ישוב? ואיש לא יבין, לא יחבק, ילטף או ירגיע ויבכה איתי עד כלות כוחי.
אולי,
רק השמים...
תגובות
כתוב ממש נוגע. הצלחת ממש להעביר...:)