יהיה לנו טוב פרק ל"ב

14/08/08

נטע עמדה ברחבת הכותל ותרה בעיניה אחרי שקד.

השעה הייתה די מאוחרת, ולמרות שהיה זה חופש, היא השתדלה לשוב לביתה בשעות סבירות. אמה לא אהבה שיטוטים ליליים מחוץ לבית.

נטע בדיוק חככה בדעתה להוציא את הפלאפון ולהתקשר לשקד, אך משנזכרה כי הוא תחוב אי שם עמוק בתיק העמוס חפצים, העדיפה להיאזר בסבלנות.

"אוללה... ברכות לנהגת החדשה!! "

נטע קפצה בבהלה,

"שקד! הבהלת אותי, את לא נורמאלית"

"סורי ממוש. אה ואני מצטערת על האיחור הקל. פספסתי את האוטובוס. כלומר לא פספסתי אותו עמדתי שם בזמן בתחנה אבל הנהג החליט שהוא לא מעלה יותר נוסעים, אז רק אלו שנדחפו בחוסר תרבות משווע זכו לעלות ואני נאלצתי לצערי הרב לחכות לאוטובוס הבא. וואי, זה היה מעצבן" סיכמה שקד את המאורעות האחרונים שחוותה בהתלהבות נמרצת ובתנועות ידיים רמות.

"קודם כל תיזהרי לא להוציא לי את העין עם התנועות הפראיות שלך" אמרה נטע מחוייכת  "וחוץ מזה, ממתי את מוותרת? מתאים לך להיות מן הנדחפים חסרי התרבות. איך זה שנותרת מאחור?"

"נטע בר-לב הנכבדת. סף העצבים שלי מ א ד  גבוה עכשיו" אמרה שקד והחוותה בידה לנקודה כלשהי מעל לראשה "אז לא הייתי מציעה לך להקניט אותי. ואגב, את כנראה לא מעודכנת אבל בזמן האחרון אני עובדת על הנימוסים שלי, אז במטותא ממך בלי לזלזל"

"וואו. זה מעניין. ואיך את עושה את זה?" סנטה בה נטע.

"תראי.." פתחה שקד במבט רציני "התחלתי להחזיק את הסכין ביד ימין, לומר "תודה" על כל שאלה שאני נשאלת עם ובלי קשר, אני עוזרת לקשישות לחצות את הכביש, וכבר לא שואלת מוכרות צעירות אם הן חדשות בחנות, וחוץ מכל זה, יום יום בשעות הדמדומים אני מניחה ארבעה ספרים על הראש והולכת מהסלון עד לחדר שלי וזה כולל עלייה של שתי קומות!! תדעי לך שזה עושה פלאים ליציבות וכמו כן לזקיפות הסנטר. אה, ואיך שכחתי? פעמיים בשבוע אני ונועם נהנים בצוותא מ"שעת תה" כשמוזיקה קלאסית של ואן גוך מנעימה את זמנינו. וכמובן שיש עוד הרבה תוכניות לעתיד ו...אויש.. לא!. נטע, נו קומי. את עושה בושות, כולם מסתכלים עליך.. נו, יא פדחנית. ואגב, זה גם מאד לא נימוסי ככה להתיישב במקום כ"כ הומה אדם.." שקד צקצקה בלשונה כשאישה חמורת סבר נעצה בנטע מבט מוכיח.

"אויי שקד שקד.. את באמת לא נורמאלית. את לא רואה שאת מצחיקה אותי? תפסיקי רגע.. תני לנשום.. וחוץ מזה שואן גוך הוא בכלל צייר!!"

"צייר, מלחין, אופה ממש לא קריטי. אני גוועת ברעב ואת עושה פדיחות, אז או שזזים או שזזים?"

"אני אומרת שזזים"

"זו בהחלט הייתה בחירה מצוינת" אמרה שקד ועזרה לנטע להתרומם מהרצפה. "תתביישי לך, נימוסים זה לא התחום שלך".

וכך, מבודחות שתיהן, הן התקדמו למרכז העיר  "כי בטוח יש מה לאכול שם".

-

נורית לוטן קחה נשימה עמוקה ודפקה בדלת.

"בבקשה ממך ריבונו של עולם. תן לי כוחות לומר את המילים הנכונות. לחזק, לתמוך, לא להכאיב לא לפצוע יותר ממה שכבר כואב".

"נורית!! איזה יופי לראות אותך" חייכה לעומתה אישה שמנמנה ונמוכת קומה, "תרצי לשתות משהו?"

"לא, תודה רבה חמדה. שתיתי ממש לפני רגע"

"אם תתחרטי תגידי. אפשר לארגן לך גם שתייה חמה, עוגיות, מה שתרצי, שניגש לשבת?" אמרה והחוותה בידה לכיוון הסלון.

הן התיישבו בדממה. שותקות מספר דקות.

"אני מודה לך שבאת נורית. אני מאד מעריכה את העובדה שאת מוצאת זמן להגיע לכאן. למרות המטלות הרבות שאני מתארת לעצמי שעליך לבצע, באמת שמחמם את הלב שאכפת לך ושאת מגיעה. תודה בשמי ובשם גבי"

סיימה חמדה בקושי רב.

 "מאד אהבתי את טל" אמרה נורית ונאנחה קלות "כולם אהבו אותו אם להודות על האמת. כזה ילד מלא בשמחה. מלא באור. בטוב לב כזה עצום. למדנו ממנו כל כך הרבה חמדה, וכל כך שמחנו לשהות במחיצתו. את יודעת, אהרון תמיד אמר לי שכשטל בסביבה הוא רגוע, מכיוון שטל תמיד השרה על כולם אווירה כל כך טובה ונעימה, מעין מלאך הייתי אומרת". 

"את יודעת נורית.." אמרה חמדה בעיניים מלאות דמעות "כל מה שאת אומרת פשוט מדויק. זה היה טלטול שלי, ילד טהור ומדהים שגם בתקופות הכי קשות שלו, כששכב גוסס בחדרו, גוסס נורית, מותש כולו, מה שהיה חשוב לו היה שלא יהיה לי עצוב. "אל תבכי אמא" הוא היה אומר לי. את מבינה? שא נ י לא אבכה. "אל תכעסי על ירון, אני אוהב אותו" זה המשפטים ששמעתי רגע לפני שהוא עלה למעלה. את מבינה איזה ילד טהור? גם ברגעים האחרונים הוא הפיץ עלינו אור ושמחה. ובחודש וקצת הזה שהוא לא כאן, אני מרגישה שכל החושך שבעולם בא וסוגר עלי. לראות את הילד הקטן הזה שלי. האוצר הזה, שחיבקתי כשבכה, שהגנתי עליו כשפגעו בו, שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשמור עליו, הכל נורית, האמיני לי, ופתאום לראות אותו בארון. גופה קטנה כל כך עטופה בלבן, זה גמר אותי. מה הוא עשה הילד הזה? מה? הוא לא פגע מעולם באיש. כל כך טוב. כל כך מתחשב"

חמדה עצרה לרגע משטף דיבורה מתנשמת ומתנשפת כולה, לא מצליחה לעצור את הדמעות  "ומה שכל כך כואב לי" המשיכה בין גניחה לגניחה "שגם על ירון שלי אני לא מצליחה לשמור. איבדתי בן אחד ואני קרובה לאבד בן שני. השבוע המשטרה הייתה כאן ביקשו שאקרא לבן שלי, בהתחלה חשבתי שהם טועים, וקראתי לירון מהחדר שיסביר להם שאין לו שום קשר לפשעים כאלה, אבל הוא הלך אחריהם כמבין במה מדובר. ואני לא האמנתי, צעקתי והשתוללתי שישאירו את הבן שלי בבית. אבל הם לקחו אותו לחקירה, את מבינה? תבעו את הבן שלי. ואם התובע האנונימי הזה לא יבטל את התביעה ירון יעמוד למשפט, ומי יודע מה יהיו תוצאותיו? אין לי כוח נורית. אני לא מסוגלת לעמוד בזה. אין לי כוחות.. אין לי כוחות..."

נורית עטפה את חמדה המתיפחת בחיבוק רחב, וכשהדמעות לא מפסיקות לזלוג גם בעיניה נשאה בליבה תפילה חרישית.

"תן לה ריבונו של עולם כוחות לעבור את התקופה הזו. אני לא יודעת מה קורה, אני לא מבינה מה קורה. אבל אנא שלח לאישה היקרה הזו סיעתא דישמיא. תשפיע עליה שפע מטובך הגדול. הכאב שלה כ"כ גדול גם כך. אנא ממך אבא שבשמים.. אנא ממך..."

-

"אז את כל זה הן עשו לך רק בגלל שעברת רישיון???"

"טוב תראי שקד, לא כל אחת עוברת טסט עשירי. חוץ מזה שהן חמודות חברות שלי.."

"צודקת.. אני נגיד עברתי טסט ראשון..."

"תודה מותק. תמיד המילים הנכונות.." חייכה נטע.

שקד הזיזה את הצלחת בהפגנתיות "וואו. שבעתי.."

"זה היה מפליא אותי אם לא היית שבעה. את אכלת עכשיו מנה כמו פיל בספארי.."

"איזה דימויים. ואגב, פילים אוכלים ירקות רקובים מותק, לא שווארמה"

"אז גם את צופה אדוקה בנשיונל גאוגרפיק? כמו סבתא שלי.." חייכה נטע.

"חה חה. מצחיק מאד..."

"את ישנה אצלי היום?"

"לא. אני אשן אצל נועם. הוא יאסוף אותי כשנגמור. ההורים שלו לא הכי אוהבים את זה אבל אין להם כל כך מה לעשות.." אמרה שקד וקרצה לנטע.

"אין. את משהו את.."

"אני יודעת.. אני יודעת... אתמול הייתי אצל סבא שלי. הוא גם אומר שאני משהו משהו, שעוד יישמעו עלי וכל זה.."

"טוב, סבא זה לא אובייקטיבי" מחתה נטע.

"היי, סבא שלי כן! אל תשביתי מחמאות!"

"ואיפה הוא גר הסבא הזה?"

"הוא גר בחיפה. אבל עכשיו הוא בבית חולים..סרטן.." הסבירה שקד בעגמומיות.

נטע נאנחה. "המחלה הארורה הזו. אני לא יכולה כבר לשמוע על אנשים שחולים בה. פשוט לא מסוגלת.."

"זה באמת נורא, ברמה שכל אדם מכיר מישהו שחולה או לא עלינו נפטר מהמחלה הנוראית והמקוללת הזו. ואגב, כשחושבים על זה, מה עם המשפחה של טל?"

"מה איתם?" נאנחה נטע "מה כבר יכול להיות? קשה להם מאד. כל פעם שאני מבקרת שם אני נשברת מחדש, והקטע הכי נוראי הוא, שאח של טל, ירון, הסתבך עכשיו רציני באיזה תביעה שהגישו נגדו. את מבינה? כאילו לא מספיק שהמשפחה כל כך גמורה מהמוות של טל, עכשיו גם הסיבוך הזה שמקשה כל כך על. חמדה אמרה לי שבינתיים זהות התובע אנונימית אז ירון אפילו לא יודע מאיזה כיוון זה נחת עליו. תאמיני לי שקד שאם הייתי יודעת מי זה, הייתי ניגשת אליו או אליה באופן אישי ומסבירה לה את המצב. אין מצב שהתביעה הזו לא מבוטלת. פשוט אין מצב. והוא גם כל כך מתחרט ירון. הוא באמת עשה דברים נוראיים ואיומים, הוא סיפר לי. אבל הוא מרגיש עכשיו כל כך רע עם זה.. ו.. שקד? את בסדר? את לבנה כמו סיד.. שקד??"

שקד בהתה בנקודה לא ברורה איפשהו בחולצה של נטע. המומה ממה ששמעה כרגע. נטע רכנה לכיוונה ושקד איבדה את הנקודה, "היי, את בסדר?"

שקד לא הצליחה להוציא הגה מפיה.

"נטע.. נטע.."

"כן ? הכאבתי לך? בגלל סבא? אני מצטערת ממי.. אני לא התכוונ."

"לא. נטע. לא זה.

את זוכרת שסיפרתי לך על ירון ויוס?"

נטע צנחה חזרה בכיסאה. מחזיקה את ראשה המומה.

"אני לא מאמינה. זה לא יכול להיות.. זה לא יכול להיות... איך לא קישרתי? אני כזאת טיפשה יואוו... השמות פשוט ברחו לי ורק עכשיו אני נזכרת..שקדי, מה נעשה?"

"יש רק ברירה אחת" אמרה שקד בהחלטיות,

"בואי איתי".