יהיה לנו טוב פרק טז

 היי.

ממש תודה לכל המגיבים.

אשמח גם לשמוע ביקורות אם יש...

תודה ויום מצויין.

14/10/08

"קודקוד 8. שומע?"

"שומע"

"תעביר את הרמקול האזורי לשטח ב'. לא שומעים שם את אריק. ובאזור ז' תנמיך קצת את הרמקול של הדוס שמה, איתי. הרמקול שלו עושה קולות מוזרים. הולך?"

"רץ. אני מתקן"

"טוב. הרמקולים שלכם עוד רגע יסודרו" פנה רם אל גיטצ'ו ופואד. "אתם" הפנה מבט עצבני לעבר אריק ואיתי. "תדברו רגע ברמקול שלכם. אני רוצה לעשות בדיקה אחרונה"

איתי ואריק מלמלו לתוך הרמקול המהומים לא מובנים. "לא. נו.. אתם עושים צחוק? אני צריך לבדוק את זה. תאמר רגע משהו רציני.." פנה רם אל איתי.

"אממ. בעזרת ה' הכל יסתדר אז אל תילחץ"  אמר איתי.

גיטצ'ו התפוצץ מצחוק.

"מצחיק מאד ילד. החוש הומור שלך זה משהו. ועכשיו תדבר אתה" ציווה על אריק.

"אחד. חד שתיים... חד חד..."

"אוו. תודה. הנה אחד שמשתף פעולה נורמאלי. אוקי. עכשיו תדברו אתם" פנה אל גיטצ'ו המבודח ואל פואד המבוהל.

רם. שהיה האחראי הראשי על כל הפאנל התקשורתי, היה בהיסטריה. מאחר והיה לו עבר ותיק בעיסוק טכני בכל הקשור לתקשורת, הוא  ידע כיצד לתזמן את אנשי הצוות שעבדו איתו ולא היסס להשתמש בידע זה כל אימת שהיה זקוק לכך. איתי היה משועשע לראות את רם בלחץ. ושאר שותפיו לפאנל היו אף הם מבודחים משהו. הם הגיעו כדי להכיר את האולפן, לדעת לאיזה מצלמה להסתכל, לאיזה רמקול לדבר ואיך לא להתנועע יותר מידי בצורה שתגרור רעש איום של הרמקול שמוסווה בחולצה.

"אני לא מבין את זה. יש כאן רק ארבעה מחברי הפאנל? איזה חוסר רצינות. איפה החמישית הזו. פשוט חוסר אחראיות. היא מאחרת בחצי שעה כבר!" התרתח רם.

"מזל שהר"מ הזהיר אותי שכדאי להגיע מוקדם.." חשב לעצמו איתי.

"איזה מזל שהגענו בזמן" אמר גיטצ'ו לאיתי עם ואישר את מחשבותיו.

"כן. הא?"

"אז איך אתה הגעת לכאן?" התעניין גיטצ'ו.

"הגעתי מטעם הישיבה.."

"אה. יפה..."

"קודקוד 8. תכין כבר את הרמקול הבא. צריכה להגיע עוד אחת"

"שומע"

"חח. מה יש לו זה עם הקודקוד 8? מה אנחנו פה בתחנת מוניות?" צחק אריק בקול.

"תיזהר שלא יישמע אותך. מקודם דווקא היה מרוצה ממך" אמר פואד.

איתי נרתע מעט מהמבטא הערבי הכבד. והחל לנוע באי נוחות על מושבו. הרמקול שלו צפצף.

"ילדדד! אני הסברתי שלא זזים. לא זזים. הרמקול משתגע מיותר מדי תנודות. שב בשקט. לא זזים!!!"

איתי היה קרוב למתקפת צחוק איומה וקולנית אבל אז דמות תפסה את עיניו. דמות שזה עתה נכנסה לחדר. "מה היא עושה פה?" חשב לעצמו איתי.

והיא רק הלכה והתקרבה בצעדים בטוחים ובחיוך רחב.

14/10/08

"היי"

"היי"

"מה שלומך?"

"ב"ה. בסדר. אתה?"

"הכל טוב"

"יופי"

"כן"

שתיקה.

"אז איך היה היום בערוץ  2?"

"ואו. היה מעניין. מצחיק. ומפתיע"

"מה היה  מפתיע?"

"לא תאמיני מי משתתפת בדיון הזה. כשראיתי אותה הייתי פשוט בהלם"

"נו, מי?"

"חברה שלך..."

"כן???"

"כן"

"תהל?"

"לא."

"טליה?"

"לא"

"אמונה? יעל?"

"לא"

"אז איזה עוד חברות שלי אתה מכיר?"

"מכיר"

"נו, איתי..."

"שקד. זו שראינו בלילה ההוא עם נעם, חבר שלי..."

"אה. שקד..."

שתיקה.

"מה קרה?"

"מה היא עושה שם בכלל? בתור מה היא באה? בתור תיכוניסטית תל אביבית?"

"אה. היא מתל אביב? לא מירושלים?"

"לא. הם עברו מירושלים לתל אביב לפני כמה שנים. בגלל העבודה של אבא שלה. ומאז הם שם."

"אז איך היא נמצאת כאן כל כך הרבה?"

"בטח בגלל חבר שלה. חוץ מזה זאת עיר הבירה שלנו. מה אתה בהלם?"

"טוב"

"אז נהנית?"

"כן. היה סבבה..."

"יפה"

שתיקה.

"טוב. אז את מתכוונת לספר לי?"

"לספר מה?"

"נטע.."

"מה?"

"את יודעת למה אני מתכוון"

שתיקה.

"נו. תאמרי לי מה עשיתי. אני מעולם לא התכוונתי לעשות משהו שייפגע בך"

"אני יודעת"

"זה משהו שעשיתי? שאמרתי?"

"כן"

"מתי?"

"אתה יודע מתי"

"בלילה ההוא? שממנו התחלת להתעצבן עלי?"

"כן"

"אוקי. אממ. אז את רוצה להגיד לי מה בדיוק אמרתי?"

שתיקה.

"נו נטע. אני באמת מתנצל. ואני ממש רוצה שתאמרי לי מה אמרתי."

"זה מביך אותי. למען האמת."

"למה מביך אותך? יא מצחיקה. מה את מתפדחת ממני??"

"איתי. פשוט חשבתי שזה משהו. וזה בכלל לא זה מבחינתך. וגיליתי אתזה רק אז כשאמרת את זה. וכן. נפגעתי מזה."

"ואו. כמה "זה". לא הבנתי כלום"

"הם אמרו לך משהו. נכון?"

"מי זה הם?"

"שקד ונועם"

"הם אמרו לי כמה דברים"

"אבל הם שאלו אותך משהו בקשר אלי"

"בקשר אליך?"

"כן"

"מה הם שאלו?"

"איתי..."

"מה?"

"אמרתי לך שזה מביך אותי.."

"אה. טוב."

שתיקה.

"אבל אמרת להם לא. לשאלה הזו שהם שאלו אותך"

"אז מה העניין? נטע די עם החידות האלה. פשוט תגידי לי וזהו."

"הם שאלו אותך אם. אם.. אם אני .. אם אני חברה שלך. נכון?"

הנהון.

"ואמרת לא. נכון?"

איתי הנהן.

"וזהו"

"לכן נפגעת ממני נטע?"

"האמת. מביך להודות. אבל כן. לכן.."

"אבל נטע.."

"והעניין הוא ש... שש.. שמבחינתי זה לא כל כך ברור שלא. אני לא יודעת איך להגדיר מה שכן. אבל לא הייתי עונה "לא" כל כך במהירות ונחרצות.. ופתאום להבין שהכל זה סתם בשבילך. כי בשבילי זה ממש לא היה ככה. זה ממש כאב לי. אני לא ידעתי אף פעם מה אני בשבילך. אבל נחשפתי לזה בצורה מאד מעניינת. וגם פוגעת. ואני מתארת לעצמי שאתה חושב שאני פסיכית לגמרי. אבל מה לעשות. זאת האמת. כי. כי אתה באמת חשוב לי ו..."

"נטע!"

"ופתאום לגלות שאני בשבילך כלום זה כאב. כן זה כאב. כי כל כך.."

"נטע!!"

"כל כך לא חשבתי שאני בעצם..."

"נטע. אבל זה לא נכון!!!"

"מה?"

"זה לא נכון. ברור שאני לא חושב שאת כלום בשבילי. ואני ממש ממש לא חושב שאת פסיכית. ואת גם מאד חשובה לי. מאד."

"כן. אבל עדיין יש בינינו הבדל איתי"

"אין שום הבדל נטע.אני בדרך כלל לא בנאדם שקרן. אבל מה רצית שאני אגיד לו? שאת כן? זה הרי היה יוצר סיטואציה מביכה לשנינו.. אז אמרתי לא. איך יכולת בכלל לחשוב שאת כלום בשבילי?"

"ואיך אני אדע שאתה לא משקר גם לי עכשיו?" חייכה נטע.

"את פשוט תדעי"

נטע צחקה בהקלה. "אני לא כלום בשבילו. הוא אמר שהוא שיקר. זה אומר שאני באמת חשובה לו.."

"ואו. ואיך הלכת אז בלילה ההוא בהפגנתיות.."

נטע צחקה.

"ולא ענית לשום טלפון שלי"

"נכון"

"בגללי"

"כן. גם זה נכון"

"תביאי רגע את הגיטרה שלך."

"למה?"

"נו. הרי לא סחבת אותה סתם. תביאי. נעשה בה שימוש..."

"לא סחבתי סתם. עברתי לפני כן "בכלי זמר" כדי להחליף מיתר..."

"טוב. עכשיו שקט.."

"טוב"

"ואממ.. תקשיבי למילים...זה שיר שאני מכיר בזכות שרית"

"כנראה שלפעמים יש תועלת מאחיות מתבגרות" אמרה נטע.

איתי הוציא את הגיטרה מנרתיקה והחל לפרוט עליה. "זאת הפתיחה" הוא הסביר. נטע זיהתה את השיר. וחיוך רחב התפשט על פניה...

"לא. אני לא יכול.  לברוח מהכל. את לא עונה. בגללי...

ולא, אני לא מוכן. לשכוח את הזמן, שאת היית בשבילי...

כי כל מה שהיה מהסוף להתחלה. נזכר ורושם.." איתי הרים את עיניו והביט בנטע- "סליחה".

אולי הכל עכשיו. מוזר ומעורבב. זה לא משנה אותי..."

איתי החל לפרוט על הגיטרה במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה...

"תראיייייייייי זה אני! מבקש אל תתעצבני..

כי לא נשאר דבר..."

כאן הפסיק איתי לשיר והמשיך רק לפרוט על הגיטרה את המנגינה...

נטע חייכה. "נו. תמשיך עם המילים. זה הקטע הכי יפה"

איתי הפסיק את הנגינה והפנה אל נטע מבט.

"אני רוצה שתדעי. מה שאת בשבילי.."

נטע השפילה את מבטה.

"אז תני עוד מבט. אחד. אחד"

שתיקה.

איתי הכניס את הגיטרה חזרה אל הנרתיק. ונטע המשיכה להשפיל את מבטה.

הם ישבו כך במשך דקות ארוכות עד שאיתי הרים את מבטו והביט בנטע שבדיוק הרימה אף היא את מבטה. עיניהם הצטלבו ואיתי חייך.

"אז עכשיו את יודעת?"

"כן" חייכה נטע, "כן".