יהיה לנו טוב פרק כ"ז

22/06/08

"איפה היית כל הזמן הזה?" שאל נתנאל את נטע במבט מסוקרן כשנכנסה אל ביתה.

"בים"

"אה" אמר נתנאל. "כי אמא מחפשת אותך. היא אמרה שזה ממש חשוב..."

"בקשר למה?"

"נראה לי שזה בקשר לחניך שלך טל, היא אמרה לי שהיא חייבת לנסוע ושאני אתנהג יפה"

כל נורות האזעקה החלו לפעול לנטע. אמצע הלילה. נסיעה פתאומית. היא הרימה את הטלפון וחייגה לאימה בחשש כבד. היא לא ידעה אם היא רוצה לדעת את מה שהיא כנראה הולכת לשמוע. נטע התיישבה על הספה באפיסת כוחות. "אין לי כוח לעוד בשורה. ריבונו  של עולם, בבקשה..."

04/09/2006

"נטע... אני אוצה ננה"

"בננה? בטח שאני אביא לך מתוק שלי... תביא לנטע נ-שי-קה...יופי ועכשיו חי-בוק גדווולל גדווול... מצויין. ועכשיו נטע הולכת להביא ליאירי את הבננה שלו"

יאיר חייך בשביעות רצון.

"נטע, אם את הולכת למטבח אז תביאי לי אפרסק" ביקשה גם רותם..

"ולי.. אממ.. בא לי שוקולד כי יש לי הרבה שיעורים לעשות, בגלל שאני בכיתה א' וכבר גדול, טוב נטע?" ביקש נתנאל בחיוך חסר שיניים.

"טוב מתוק. בגלל שאתה לומד כל כך יפה אני אתן לך"

"ממש לומד יפה" הקניטה אותו רותם.

"אני כן" 

"לא נכון. אתה סתם צוציק"

"לא. אני גדול. אני כבר בכיתה א'.."

"ממש גדול.."

"רותם ונתנאל! מספיק. די לריב כל הזמן." ביקשה נטע וניגשה לעבר המטבח על מנת להביא את כל מיני האוכלין שאחיה דרשו.

דפיקה נשמעה בדלת. דפיקה תמימה לכאורה, דפיקה שלמעשה הייתה הרת אסון.

"רותם, תפתחי את הדלת מותק, זה בטח צחי, הוא חוזר היום.." ביקשה נטע.

"יש צחי. צחי..." צווחו רותם ונתנאל כשהם רצים שניהם לפתוח את הדלת. מאחור דידה אחריהם יאיר "סחי... סחי..." מלמל.

הדלת נפתחה.

"זה בכלל לא צחי" אמרה רותם בקול רווי אכזבה  "זו ציפי מוסקוביץ'', השכנה".

נטע הגיחה מהמטבח "ציפי, מה שלומך?"

"אני בסדר"

"יופי"

"תגידי, נטע, את יכולה להכניס רגע את הילדים לאיזה שהוא חדר. אני אשמח לשוחח איתך בפרטיות"

"אה. כן בכיף... "

נטע הכניסה את כל אחיה לחדר המשחקים, תוך מתן הסבר שתביא להם את כל מה שביקשו בעוד דקות ספורות, היא הפעילה עליהם את הסרט האהוב עליהם וחזרה להתיישב על יד ציפורה בסלון.

"נטע מותק" החלה ציפורה "אני מצטערת שאני כאן בנסיבות כאלו.. אבל פשוט ההורים שלך כבר לא כאן. וגם סבא וסבתא והדודים.. כך שאני היא זו שנאלצת לספר לך לצערי המאד רב"

נטע לא כל כך הבינה במה מדובר, אך לא היה שום צורך להיות דקת אבחנה כדי להבין שזו איננה בשורה משמחת.

"לפני שעה וחצי הייתה תאונה. משאית התנגשה ברכב פרטי. היו בו שני נוסעים" אמרה ציפורה בקול חרישי. "שניהם במצב קשה"

נטע שתקה.

"האנשים האלו. את מכירה אותם"

"מי?" שאלה נטע המאמץ רב.

ציפורה ולקחה נשימה עמוקה. "מדובר בצחי. צחי וחבר שלו. עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה. הם כרגע בבית החולים, המשפחה שלך שם, אני רציתי להציע לך אם תרצי לשמור על.. נטע? נטע???"

מהרגע שהבינה שמדובר באחיה נטע לא שמעה יותר את שאמרה ציפורה. ראשה הסתחרר וכל גופה היה כבד עליה. היא התעלפה.

23/06/08

כמי שכפאו השד הגיעה נטע אל ביתו של טל.

מספר אנשים יצאו מביתם ממלמלים "מן השמים תנוחמו..." ויוצאים רכוני ראש.

נטע נכנסה פנימה והתיישבה לצד אימו של טל שבכתה ללא מעצורים.

"נטע. נטע. טוב שבאת" אמרההאם  בין בכי לבכי ונטע התישבה על שרפרף לצידה ואחזה בידה.

"איזה ילד הוא היה נטע? נכון.. נכון שאת יודעת? איך הוא אהב אותך. כל הזמן ביקש לבוא אליכם הבייתה. לפני פחות מחודש הוא היה אצלכם. הרגיש כל כך טוב. וכמה ימים אחר כך התאשפז שוב.. הפעם... הפעם בלי לחזור"

דמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה של נטע.

"איזה ילד רגיש הוא היה. כזה אכפתי. כל כך מתחשב..." ספדה האם.

"כשהיינו בסופרלנד" אמרה נטע "טל ביקש לעלות על מתקן שהיה בו תור עצום, חיכינו בערך שעתיים בתור ורגע לפני שעלינו למתקן, הודיעו אנשי הצוות שם שהמתקן נסגר מהנגלה הזו, בה נכללנו גם אני וטל, עד מחר. טל כל כך שמח שנוכל לעלות על המתקן ושלא חיכינו לשווא את כל התור. כבר ממש עמדנו להיכנס למתקן ואז שמענו ילדה שבכתה וכעסה על אבא שלה מכיוון שהם לא עולים ושסתם חיכו כלכ כך הרבה זמן. ראיתי שטל מתלבט מה לעשות, רגל אחת שלו כבר הייתה בפנים, בתוך המתקן, אבל הוא וויתר לה. והלכנו למתקן אחר. הוא היה כל כך רגיש.. כל כך טוב. תמיד"

"כן. הוא היה מדהים" הסכימה מורתו לגיאוגרפיה.

"פשוט לב זהב" הצטרפה דודתו.

ונטע,עדיין אוחזת ביד האם, חשבה לעצמה שגם היא יכלה להיות מאותם אלה שיישובים על הרצפה, אם צחי לא היה ניצל. ואז מחשבה טורדנית יותר תקפה אותה "ניצל? צחי ניצל? זו ההגדרה למצבו?"

היא טלטלה את ראשה כמו שמנערים זבוב טורדני. "די. אני חייבת להפסיק עם המחשבות האלה. קצת אמונה... קצת.." ואז הידקה את אחיזתה ביד שלפתה.