22/03/06
צחי הוריד את דודה לאה בביתה לאחר שווידא שהיא עלתה ונשכבה במיטתה עם כוס תה לצידה וספר טוב בידיה. השעה הייתה כבר שמונה וחצי וצחי ירד בזריזות מדירתה, התניע את הרכב והחל נוהג. "אני באיחור של שעה ומשהו. אני חייב להגיע כבר..." חשב לעצמו והגביר את קצב הנסיעה. הוא נסע מספר דקות ואז החנה מול היעד.
אולמי "שלום ורעות" המו אדם. והוא נכנס אליהם במבוכה קלה. מנסה לחפש את עצמו בין כל ההמון שהגיע בסך הכל ל"בת מצווה".
"אז מה? איחור איחור.. אבל לפחות היית עושה אותו אופנתי ככה. לא לעניין, אחי..."
"עודד. שמע. אני ממש מצטער. אתה לא מבין מה היה לי היום"
"כן. אני יודע. סיפרת לי אחי. היית בבית חולים עם דודה לאה שעשתה קיבוע. בית החולים לא נמצא במרחק כל כך גדול מכאן. ואמרת שתסיים ותגיע בזמן. ובכל זאת איחרת. ועוד וואחד איחור. פספסת את "הרצאת" הבת מצווה של אוריה..." חייך עודד.
"אוח. אתה אומר שלא יהיו השלמות?"
"לא. לא נראה לי. דברים טובים מתרחשים רק פעם אחת"
"ואו. איזה משפט. זה שלך?"
"כל כולו"
"תתחדש"
"על מה להתחדש?"
מופתע מהגעתה הפתאומית של כלת בת המצווה התעשת צחי וענה, "היי. אוריה. מה שלומך? מזל טוב..."
"תודה רבה. מה צחי, הגעת עכשיו?"
"אממ... לא.. לא הגעתי עכשיו. כבר הגעתי מקודם..."
"אה. אוקי. לא ראיתי אותך. יש פה כל כך הרבה מוזמנים.."
"כן. בעובדה הזו בהחלט הבחנתי"
"על מה אמרת לעודד להתחדש?"
"אממ.. סתם. לא קריטי..."
"אה. כי באמת יש לו על מה להתבייש שהוא לא קנה שום בגד חדש לבת מצווה של אחותו..." אמרה אוריה בטון מבקר.
"אוריושוקי... בואי לא נכנס לזה נשמה. תהני מבת מצווה שלך. חברות שלך ממש רוצות שתצטרפי לריקודים... מה יצאת משם? יא סנובית... תחזרי לרקוד.. את יודעת, בעיקרון כולם כאן התאספו בשבילך"
אוריה נעצה בעודד מבט האומר "זה לא בסדר שאתה מעצבן אותי גם עכשיו בבת מצווה שלי", והלכה.
"ואו... לא ייאמן אחי. היא נשארת כמו שהיא גם ברגעים הכי יפים שלה..."
"כן צחי. אתה באמת בר הבחנה מטורפת היום..."
"חח. יאללה אחי. נשאר אוכל? בוא, בוא נשב. אתה לא מבין מה עבר עלי היום.."
"חכה עם האוכל. תן ליהנות קצת מהבת מצווה.."
צחי ועודד הצטרפו אל מעגל הגברים בו היוו כ- 90 אחוז מהרוקדים. אחר כך הצטרף עודד לשיר שהלחינו וחיברו האחים לכבוד אוריה. ואז פנה להתיישב ולשמוע מה עבר על צחי.
"לא אחי. רק שתהיה בעניין. אני בבת מצווה של אחותי ומה שאני עושה זה לשמוע מה עבר עליך היום עם דודה לאה..."
"תגיד, אתה חי בסרט? זה בכלל לא קשור לדודה לאה. וחוץ מזה אל תשחק אותה כאילו יש לך משהו יותר טוב לעשות..."
"מודה. באמת אין לי"
"אלא אם כן אתה רוצה שוב לעלות ולבצע שיר מקורי עם מילים פלצניות לאוריה. שזאת אגב אופציה שאין לשלול..."
"חח. יא שרוט. זה בכלל לא אני חיברתי. זה אבינועם ותמר. אתה יודע, תמיד לאחים נשואים יש ג'וקים מוזרים כאלו..."
"למה. דווקא היו חמודים.."
"טוב. נו לא משנה. אז מה היה לנו היום?"
"שמע. פגשתי היום את הילד הכי חמוד בארץ."
"צחי. מה קורה לך לאחרונה?"
"לא לא. עודד שמע עד הסוף מה שאני אומר לך.."
"שומע. פי סגור וחתום..."
"הגעתי לבית חולים. ואז השארתי את דודה לאה לאיזה טיפול שהיא הייתה צריכה לעשות ויצאתי למדשאות האלו שיש מחוץ לבית חולים. נחתי קצת מכל התלאות המרובות שעוברות עלי, ואז פגשתי ת'ילד המתוק הזה. אתה לא מבין על מה אני מדבר איתך. עזוב שנפגשנו על ידי זה שהוא חבט לי כדור במוח. אבל אין. ילד מדהים. פשוט מתוק"
"צחי. אני אתוודה בפניך... עדיין לא הבנתי מה אתה רוצה. גם אני פוגש המון ילדים חמודים כל יום. וגם ילדות חמודות. מקסימות ונפלאות. שאם תסתובב גם תזכה לראות כמה מהן. הן חברות של אוריה אגב. כך שאם תרצה לעשות היכרות אני בטוח יכול לסדר משהו..."
"עודד. תהיה שנייה רציני. נו, אני לא סתם מספר לך את זה. אחי חכה רגע שאני אסיים. אמרת שפיך סגור וחתום. תוכיח..."
"צודק. אני שותק...."
"קיצור. ילד מדהים. העניין הוא שהוא חולה בסרטן."
עודד שינה הבעה בפניו ונעשה מיד רציני.
"הילד הזה כל כך נגע לי. אז הלכתי לדבר עם המשפחה שלו שישבה שם גם כן על המדשאות. וסיכמנו, אחרי שהם דיברו איתי די הרבה זמן והתרשמו ממני ואני מהם, שאני אתנדב איתו. ושבערך פעם בשבוע אני אבוא לראות אותו. כל כך התלהבתי ממנו. האמת היא שאני הצעתי להם את הרעיון. והם ממש שמחו. קיצור עודד באיזה פעם אחת שנקבל עוד רגילה אתה פשוט חייב לבוא איתי לראות את הילד הזה. באמת ילד מדהים. אתה יודע שלא הייתי אומר לך סתם"
"אין בעיה. אחי. בעז"ה בהזדמנות.."
"ואני מצטער שהפלתי את זה עליך ככה באמצע בת מצווה, פשוט היה לי בוער לספר. ואוי. ואתה לא מבין איך דודה שלי נלחצה. דיברתי עם ההורים שלו המון זמן. ובמקום להגיע אחרי שעה, כמו שקבעתי איתה. הגעתי כמעט אחרי שעתיים..."
"חח. מתאים לדודה לאה להילחץ. וזה ממש בסדר צחי. תגיד מה שאתה רוצה אח שלי. מתי שאתה רוצה. חוץ מזה שאם תביט סביבך תראה שהבת מצווה כבר נגמרת."
"כן. לפעמים דברים נגמרים עודד..." אמר צחי כשבבת שחוק על פניו.
"אתה צודק צחי" חייך עודד "אבל אין מה לעשות. גם אם נגמרת החגיגה... חייבים להמשיך הלאה..."
16/07/08
"חייבים להמשיך הלאה... חייבים..." מלמלה לעצמה חגית בר-לב בעודה מסדרת את החדר של צחי בנה בבית השיקום.
רותם ונטע ישבו לצד המיטה בה שכב צחי דומם ושיחקו קלפים עם נתנאל שישב על הרצפה מולן.
"לא רוצה נטעעע. רותם משקרת.."
"איזה חצוף. מי שמדבר..."
"רותם. שתהיי בריאה. נו מה יש לך? וותרי לו"
"לא בא לי. אל תעצבני אותי..."
"את רואה נטע? זה אומר שהיא משקרת. אני אמרתי "ל-שון" הרבה הרבה לפניה..."
"טוב בסדר. אז נגיד שאמרת לפני. אני אוותר לך. יא חתיכת תינוק..."
"מי שמדברת על תינוקים. את בעצמך..."
"חחח. אבל נתנאלי.לא אומרים תינוקים. מה אתה עולה חדש? אומרים תינוקות..." תיקנה נטע.
"טוב. אני מחלקת את הקלפים שוב"
"לא רוצה שאת תחלקי רותם. רק נטע. את תמיד מביאה לי קלפים גרועים.."
"אוח. גם כן אתה. מוציא ת'חשק לשחק..."
"טוב. בוא נשחק משחק אחר. יאללה?" הציעה נטע לאחיה חסרי המנוחה.
"כן. אני ממש בעד" אמרה רותם.
"גם אני" הסכים איתה נתנאל לשם שינוי.
"יאירוש, אתה רוצה לשחק גם?" שאלה נטע את יאיר ופרעה את שערותיו המתולתלות...
"כן. גם אני. גם אני..."
"טוב. אז בוא נשחק.... אממ.. בוא נשחק.... אולי... את... אממ..."
"מחבואים" הציע יאיר.
"לא יאירי. אי אפשר מחבואים כאן"
"לא רוצה. למה אי אפשר? אני רוצה מחבואים..."
"אבל אי אפשר יאיר. זה בית חולים. לא משחקים כאן משחקים כאלה" ניסתה נטע להסביר.
"לא רוצה. בא לי מחבואים..."
"יאירוש. אי אפשר מחבואים כאן. אני לא מסכימה. זה יפריע וירעיש. תמצאו משחק אחר" אמרה חגית בר- לב, האם.
"טוב אמא. נשחק משהו אחר"
נטע האמינה שגם ילדים מבינים באיזה שהוא אופן מתי לא מתווכחים יותר. מתי מקבלים מה שאומרים לך ושותקים. נטע ידעה שהכל משמים. היא תיארה לעצמה שלאימה אין שום כוח להתעמת עם יאיר עכשיו בהסברים מיותרים. מספיקה לה ההתמודדות עם מצבו של צחי. הקב"ה עוזר. הוא בהחלט עוזר.
"טוב. נטע, החלטנו שמשחקים משחק האישיות" דיווחה רותם.
"טוב. בחרתי"
"ומה אנחנו עושים?" שאל יאיר.
"אתם צריכים לשאול אותי שאלות. כדי לגלות מה בחרתי" הסביר נתנאל.
"אה"
"זה בן?"
"כן"
"מפורסם?"
"מאד"
"אתה צריך לענות רק בכן ולא"
"כן"
"הוא חי לפני הרבה הרבה שנים?"
"מה זה הרבה שנים?"
"אבל תענה רק בכן ולא נתנאל. זה הורס את כל המשחק..."
"אבל מה זה הרבה שנים? כמה שנים?"
"200..."
"אז לא"
"אוקי. אממ... הוא דתי?"
"כן"
"גם אני רוצה לשאול..."
"טוב יאיר. תשאל..."
"הוא שמן?"
"חחח... אני לא יודע..."
"אמרנו רק בכן או לא..." הדגישה רותם בפעם המאה.
"אה. אממ. לא"
"הוא רב?" שאלה נטע שהבינה את כיווני מחשבתו של נתנאל וזיהתה כבר את הדמות.
"כן" ענה בהתרגשות.
"הרב קוק?" ניחשה.
"נכון!!!!!!!"
"יפה נטע. עלית על זה מהר" החמיאה רותם.
"עכשיו אני בוחר" החליט יאיר.
"טוב"
"בחרתי את..."
"לא. אתה לא אומר. אנחנו שואלים שאלות ואתה עונה או בכן או בלא"
"ואו רותם. צריך להקליט אותך עם המשפט הזה..." אמרה נטע וצחקה.
"חח. נכון" הסכים נתנאל.
"טוב. תשאלו אותי..." הפציר יאיר "אני מוכן".
"זה בן?"
"כן"
"רב?"
"לא"
"מפורסם?"
"מה זה מפורסם?"
"שמכירים אותו הרבה אנשים" הסביר נתנאל.
"אמ... אמממ... כן"
"הוא חי לפני הרבה שנים?"
"הוא לא חי"
"אה. הוא מת. הבנתי... לפני המון זמן?"
"הוא לא מת"
"אוף נטע. אמרתי לך. יאיר הורס את המשחק. הוא לא יודע איך משחקים..."
"אני כן יודע..."
"אתה לא"
"אני כן"
"אתה באמת לא יודע יאיר. איך מישהו יכול לא להיות חי ולא להיות מת?" הקשה נתנאל.
"הוא יכול"
"נו. אז תגלה לנו את מי בחרת" אמרה רותם.
נטע גם הייתה מסוקרנת לדעת את מי יאיר בחר. ותוך כדי שניסתה להעלות בדעתה מי הדמות שבחר, העיפה מבט בחדר וחיפשה אחר כוס חד פעמית ואז נתקל מבטה במיטה של צחי והיא הבינה. היא הבינה את מי בחר יאיר.
"נו.. תגלה לנו..."
"לא רוצה"
"נו בבקשה יאיר. תגלה לנו בבקשה.. מי לא מת ולא חי?"
"טוב" חייך יאיר מרוצה מתשומת הלב שהעניקו לו שני אחיו. " בחרתי את צחי".
דממה השתררה בחדר.
רותם ונתנאל השתתקו מיידית.
ונטע שכבר הבינה למי התכוון יאיר אף לפני שאמר, ניגשה אל אחיה וחיבקה אותם.
ובצד. על הכיסא ליד צחי. ישבה חגית. ומחתה את דמעותיה.
"ריבונו של עולם. לא רק שאלה של ילד בן חמש נשאלה כאן בתמימות. אף אני, אימו, שואלת. ואינני יודעת התשובה. אנא, עזור לי לדעת. לדעת האם בני חי או מת. או החי המת. או המת החי. קשה עלי המחשבה על כך. ופתרון אין לי. אתה קל רחום וחנון. ומושיע ומרחם. אנא ריבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לבני. רפא אותו. חייה אותו. חייה אותו..."
תגובהתגובות