יהיה לנו טוב. פרק ד'.

12/9/2008

ארגון "מאור לילד" שהוקם על ידי נורית ואהרון לוטן לזכר בנם שחר, היה ארגון שעסק בטיפול בילדים חולי סרטן. לארגון היה מבנה עצום שהיה למעשה בית חולים לכל דבר. בית חולים לילדים שחולים במחלה הנוראית. היה שם צוות רופאים ואחיות מסור. שטיפלו בילדים כל הזמן. ובסוף כל שבוע נערכה לילדים פעילות מיוחדת. פעם הביאו להם קוסם. ופעם ליצן. פעם חיות מחמד. ופעם הצגה מצחיקה. במבנה היו גם חדרים שלמים של משחקי קופסא, גימבורי, חדרי מחשבים וצביעה. המקום היה ממש חלום מתגשם בעבור הילדים.

המתנדבים שפעלו בארגון היו מסורים ונבחרו בקפידה.

נטע התנדבה אף היא בארגון. שחר, החניך של צחי אחיה, היה הילד הכי חמוד שהיא אי פעם ראתה. עוד בפעם הראשונה שראתה אותו הוא שבה את ליבה. עיניו הגדולות והכחולות היו כל כך תמימות וטהורות בעיניה. בכל פעם שנזכרה בו הייתה נטע דומעת. ילד כל כך קטן. שסבל ממחלה נוראית שאט אט אכלה את גופו. בסופה שחר גם התעוור. והעיניים היפות שלו היו נראות כל כך מטושטשות. ועצובות. מיד עם הקמת הארגון נטע הצטרפה. היה לה ברור שכך גם צחי היה עושה. במצבו הנוכחי לא יכול היה לעשות דבר. הוא פשוט שכב. שכב דומם. מחובר לכל צינור אפשרי. ההורים שלה לא ניתקו אותו מהמכשירים.

 "לא אגזור גזר דין מוות על הבן שלי.." טענה אימה "שאני אנתק אותו מהמכשירים? ממש לא. אני אפילו לא רוצה שתעלו אפשרות כזאת על הדעת. בשום פנים ואופן לא. פשוט לא".

נטע שנאה את הוויכוחים האלו הבין הוריה. אביה טען שאין טעם להמשיך להשאיר מת בחיים. ושיש להיות ריאליים. מכיוון שאין סיכוי שצחי יתעורר פתאום. אבל אמה לא הייתה מסוגלת לשמוע את הדיבורים הללו. וכך היו הוויכוחים הופכים להיות תכופים יותר ויותר. נטע נזכרה בוויכוח הסוער אמש. רותם, נתנאל ויאיר כבר ישנו. אבל נטע הייתה ערה והיא שמעה הכל.

"אני לא מבינה אותך ברק. איך אתה יכול בכלל להציע לי להרוג את הבן שלי??"

"חגית. אין שום סיבה להיות דרמטית. את לא הורגת את הבן שלך"

"לא להיות דרמטית? תגיד לי, אתה בכלל שומע את עצמך?? אתה מבקש ממני לנתק את הבן שלי מהמכשירים שמשאירים אותו כאן בחיים איתנו ועוד מבקש ממני לא להיות דרמטית?? אני לא מבינה מה קורה לך ברק. פשוט לא מצליחה להבין. איך בכלל אתה מעז לשתף פעולה עם הרופאים האלה בעצם המחשבה אם לקבל בכלל את הרעיון! ממש לא בא בחשבון. אני לא הורגת את הבן שלי"

"חגית. נו מספיק. גם אני אהבתי את צחי. הוא גם הבן שליייי. להזכירך. תפסיקי לדבר כאילו לא אכפת לי ממנו. אני אהבתי אותו. ואת יודעת את זה. הוא הבן שלי. הבכור שלי. אבל מה לעשות. נכון לעכשיו הוא ממש לא נחשב כאדם חי.."

"מה זאת אומרת אהבתי? אתה לא אוהב אותו גם עכשיו? תפסיק להרוג אותו. למה אתה לא מאמין שיקרה נס? איפה האמונה שלך? אנחנו מאמינים בקב"ה רק כשטוב? לא! אתה תמיד דוגל בשיטת "הכל לטובה" וכשיש ניסיון צריך לעמוד בו. ולא להישבר. להאמין ברק. ולא לנתק את הבן שלך מפתיל החיים.."

"חגית. זה לא מדויק מה שאת אומרת" נאנח ברק. "אני מאמין בכל ליבי שהקב"ה הביא עלינו את הניסיון הזה. ושהוא בהחלט מאמין שאנו יכולים לעמוד בו. אני יודע שהכל לטובה. אנחנו לא רואים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מספיק. אבל הוא יודע הכל. אני בהחלט מאמין. אבל זה ממש לא סותר את העובדה הריאלית שמצבו של צחי לא מאפשר שום תקווה. זה כמו שתצפי מפרח להתחיל לדבר. ותאשימי את מי שלא מאמין בזה, בכך שהוא קטן אמונה. יש דברים שפשוט לא יכולים לקרות. זה לא יקרה חגית. אני חושב שכדאי שתכירי בעובדה הזו. זה יקל עליך. צחי הוא לא בדיוק מת. אבל הוא בהחלט גם לא ממש חי. אני חושב שלנתק ממנו את המכשירים יהיה מעשה נכון.."

"אני לא מבינה אותך ברק. צחי יתעורר. אני יודעת. אני יודעת!!"

ברק נאנח. והתיישב באפיסת כוחות על הכורסא. חגית התיישבה לצידו. בוכה בקול. "מה יהיה? מה יהיה ברק?" שאלה בקול חנוק.

"חגית. אני באמת לא יודע.. פשוט לא יודע..."

נטע שכבה בחדר. היא שמעה את כל השיחה. ובכתה בשקט לתוך הכרית. "אני חייבת כבר לישון" הכריחה את עצמה. "מחר יש לנו את הטיול בארגון. ואסור לי להגיע עייפה. טל יצטרך את כל תשומת הלב שלי..."

נטע הניחה למחשבות, היא נתנה לעייפות להשתלט עליה. ונרדמה...