יהיה לנו טוב פרק י"ח

14/10/08

"אני ממש מצטערת שככה נפלתי. בחיים לא קרה לי דבר כזה.."

"זה ממש בסדר שקד. תרגישי בנוח.."

שקד ונטע ישבו במטבח של משפחת בר-לב, לוגמות תה חם כשאותה מחשבה מרחפת לשתיהן בראש "אני כל כך לא עייפה, אבל איך לכל הרוחות אני הולכת להעביר ת'זמן איתה. פשוט פדיחה!"

שיעול לח נשמע מאחד החדרים.

"זה אח שלי. נתנאל" הסבירה נטע "הוא לא כל כך מרגיש טוב".

"אה. מה יש לו?"

"דלקת גרון או משהו בסגנון. הוא משתעל כבר איזה שבועיים"

"אוח. מסכן..."

"כן"

"רגע. מה אז שבועיים הוא ככה? לא טיפלתם בו?" התעניינה שקד וניסתה לפתח את השיחה.

"דווקא הפוך. אמא שלי על היום הראשון נכנסה לפאניקה. היא מהנלחצות את מבינה? אז עם הישמע השיעול הראשון כבר היינו אצל רופא המשפחה. אבל זה נמשך לו. דלקת חריפה כנראה. הוא עם אנטיביוטיקה וכאלה..."

"אה. כיף לכם"

"מה כיף? אח חולה?" התפלאה נטע.

"לא. חח. ממש לא. אני מדברת על הקטע של הדאגה של אמא שלך. כיף לכם"

"את חושבת? זה דווקא ממש מציק לפעמים. אפילו מאד"

"עדיף מאשר אמא שאין לה בכלל זמן להתייחס אליך. קל וחומר שלא לשים לב אם אתה חולה או בריא"

"את בטח נסחפת שקד. אני פחות או יותר זוכרת את אמא שלך.. היא דווקא ממש עסקנית כזאת... לא?"

"זה העניין. היא יותר מידי "עסקנית" כזו. אז מרוב עיסוקים כאלה אין לה זמן לשים לב לדברים קצת יותר מהותיים כמו הילדים שלה למשל.."

הפריע לנטע האופן בו שקד דיברה על אמה והיא ניסתה בכל זאת לגרום לה אולי להבין שהיא טועה. "שקד. ברור שאמא שלך אוהבת אותך. את כולכם. אבל בטח לא תמיד יש לה זמן להפגין את האהבה שלה."

"נטע. את חמודה והכל שאת מנסה לעודד אותי. אבל זה המצב לצערי. את אף פעם לא תוכלי להבין אותי. אין מה לעשות. אני פשוט מנסה להתמודד עם הקיים. ברור לי שאמא שלי אוהבת את כולנו. ושאנחנו חשובים לה. אבל מכירה את זה שבשביל לאהוב צריך גם לעשות ולא רק לדבר? וכשאני אומרת לעשות אני לא מתכוונת לכסף. או לאוכל טוב. ולמסע ממומן לפולין. ורכב חדש שמחכה לי כבר עכשיו עוד לפני שבכלל עברתי טסט. ומחשב כיס. ופלאפון הכי משוכלל. ומצלמה הצעקה האחרונה. וחדר מעוצב מקטלוג. ובגדים מדיזינגוף סנטר ומשקפי שמש בחמשת אלפים שקלים ומגפיים בעיצוב מיוחד מחו"ל וכן על זו הדרך, אני מתארת לעצמי שהבנת..."

נטע ישבה דוממת בכיסאה. היא הייתה פעורת פה. וטרם עיכלה את המידע ששקד הנחיתה עליה. רק עכשיו היא החלה להבין פחות או יותר על מה היא מדברת. ופתאום היא הבינה אותה הרבה יותר.

"טוב נו. מה השתתקת?"

"המשקפיים. הם באמת עלו חמשת אלפים או שזה היה סתם הגזמה?"

"חח. יא קורעת. לזה נתפסת? כן. זה אמיתי. הם עלו חמשת אלפים שקלים חיים"

"ואו.."

"אבל מה נתפסת לזה מכל מה שאמרתי?"

"טוב. גם הקטע של הרכב ממש הגניב אותי..."

שקד הביטה בנטע. ולפתע שתיהן פרצו בצחוק. "את לא נורמאלית" אמרה שקד "אנחנו נעיר פה את כולם".

נחנקת מצחוק סימנה לה נטע שתפתח את הדלת. שקד פתחה אותה ושתיהן ירדו למטה. למשפחת בר-לב הייתה חצר רחבת ידיים והן התמקמו על הנדנדה הגדולה והנוחה.

"ואיי. זה היה מצחיק עכשיו"

"כן. לגמרי"

"לא שברור לי מה היה כל כך מצחיק אבל בסדר"

שקד ונטע נחו על הנדנדות והביאו לרוח הירושלמית הקרירה לעטוף אותן.

"קפוא פה" ציינה שקד.

"כן. הא? יא חתיכת תל אביבית..."

"אל תצחקי אני ממש מרגישה בתוך איזה קרחון"

"אפרופו קרחונים. מזל שההוא שהיה בינינו, נשבר"

"כן. זה היה יכול להיות מציק אם היינו ממשיכות להתפדח אחת מהשנייה"

"לגמרי"

"ועוד יותר מפדח אם היית מנסה לגרום לי להרגיש בנוח עם ה-"תרגישי בנוח" שאמרת כל שתי דקות"

נטע חייכה.

"אז מה שקד. איך זה שאז בבית ספר לא היינו אף פעם חברות?"

"זה בגלל שתמיד הסתכלת עלי כעל הילדה המפונקת שיש לה הכל.."

"דווקא ממש לא ככה הסתכלתי עליך"

"אז איך?"

"הסתכלתי עליך בתור הילדה שתמיד העזה. וזה הפחיד אותי. תמיד ניסית. העזת. בדקת. אם המורה למשל הייתה אומרת לא להבריז. את היית רצה לשער בלי אישור מיד עם תום השיעור שלה. ומדובר על הימים ההם. שאף אחת לא העיזה להעלות הברזה על דעתה.."

"וואלה? אז כל הזמן הזה חשבת שאני אמיצה? ואני חשבתי שתפסת ממני מפונקת.."

"אמיצה? זה את אומרת. אני אמרתי נועזת. והאמת היא שהתכוונתי לכיוון השלילי של המילה"

"טוב. תמיד אהבתי אצלך ת'קטע שאת אומרת רק אמת".

נטע חייכה.

"אגב. את יודעת שאני גם בדיון הזה שאיתי ההוא נמצא בו?"

"כן. הוא אמר לי על זה משהו.."

"רק שהוא שם בתור דוס. שזה הרבה יותר מעניין מהסיבה שאני נמצאת שם שרובה אגב קשורה לעובדה שאבא שלי שם הבוס ואפילו יצא לי חרוז.."

"אבל בתכלס. כל אחד שם מייצג משהו מסוים. את חייבת לייצג משהו גם. אחרת לא היית נוכחת שם. אז את מה את מייצגת?"

"אני מייצגת חילונית טיפוסית. כזאת שבעצם מתעניינת רק בעולם החומרי מה שנקרא. וכמובן אני גם הולכת להזכיר את תהליך ה"חזרה בשאלה" שעברתי. אבא שלי התלבט המון אם לאפשר לי להשתתף בדיון הזה. בשבילו זו מבוכה גדולה. סוג של "כל מי שעד היום לא ידע, אז כדאי שתתעדכנו-הבת שלי חזרה בשאלה". אבל בסוף הוא אפשר לי. התעקשתי. וכשאני מתעקשת אני לא כל כך מותירה להורים שלי ברירה.. אז כן.. אני שם בתור חוזרת בשאלה טיפוסית ובת נוער שטחית למדי.. אה. וגם בתור הבת של יורם מרון כמובן... זה בשביל רייטינג.."

 "איזה אומץ זה.. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתפקד נורמאלי כשאני יודעת שכל כך המון אנשים צופים בי ובוחנים כל דבר שאני עושה.."

"טוב. אני באמת אאלץ להשתדל לא לחטט באף בשידור החי את יודעת"

נטע צחקה. "אה. אל תדאגי בקשר לזה. יהיה לך בטח המון זמן לעשות אתזה לפני.."

שקד צחקקה ולקחה נשימה ארוכה. "יש כאן מזג אוויר כזה נעים. כבר שכחתי איך זה ירושלים.. עם כל הלחות המסריחה של ת"א.."

"את מוזמנת תמיד"

"תודה נשמה"

"בכיף"

הן ישבו על הנדנדה הנוחה והביטו בשמיים. רוח קרירה המשיכה לנשב ושתיהן הביטו בשמיים זרועי הכוכבים.

"את יודעת נטע, זה ממש מביך אותי לומר. אבל פעם קינאתי בך כל כך"

"את? בי?? למה?" התפלאה נטע.

"טוב. זה ברור. את יודעת.. כיתה ט' ככה. ידעת לנגן. לשיר. היית במועצה. ילדה שמחה כזאת. לא מהמבואסות או מהעצבניות. תמיד עם בגדים יפים. משפחה מתוקה. הצלחת בלימודים. עם החברות. עם בנות. ובואי נודה שגם עם בנים לא "כשלת". אולי את לא מצאת בהם עניין. אבל זה ממש לא היה הדדי. תכלס את מהממת. וזה מה ששיחק אצלם כנראה... אף פעם גם לא הסתבכת בשום צרה או בעיה או קושי. וטוב. זה נראה לי מספיק דוגמאות כדי שתוכלי להבין למה קינאתי. החיים שלך פשוט מושלמים"

נטע הסמיקה קשות.

"אבל זה בסדר נטוש. עכשיו זה כבר לא ככה. עכשיו אני מבינה שכל הדברים האלה באמת מגיעים לך... את באמת מאמי..."

נטע שתקה עדיין במבוכה.

"טוב נו. לא התכוונתי שתשתתקי לי פתאום.."

"שקד. זה לא ככה"

"מה לא ככה?"

"החיים שלי ממש לא "פשוט מושלמים". אני מופתעת לשמוע שזה אפילו נראה כך. לכולם החיים בסדר עד שקורה משהו. יש כאלה שנולדים לתוך מציאות של מצוקה. יש כאלה שנקלעים אליה בגיל מאוחר יותר. ויש גם כאלה שהצרות דואגות לפקוד אותן. אני לא יודעת אם שמעת שקד. אבל לפני שנתיים אחי צחי יצא לרגילה. ביחד עם חבר שלו עודד. את בטוח זוכרת. מי שזוכר את צחי זוכר אוטומטית גם את עודד. עודד ברנע. הם תמיד היו ביחד. גם אז. הם נסעו כנראה מהר ואיבדו את השליטה על הרכב. עודד נהרג במקום. צחי גסס כשהגיעו כוחות ההצלה. זק"א הגיעו. הם היו בטוחים שהם הולכים לגרד מהכביש גופות. זה מה שקרה לעודד. אומרים שזה היה מראה מזעזע. אחד המתנדבים בזק"א סיפר שחוץ ממקרה אחד של אדם שנהרג ע"י רכבת, הוא לא ראה משהו נוראי יותר. צחי הובל מיד לטיפול נמרץ. במשך שבוע הוא פרפר בין חיים למוות. ממש ככה.כל יום כבר חיכינו שיודיעו לנו שזהו. נגמר. אבל לא. הוא נשאר חי איכשהו. שרד את זה. אבל לחיות הוא לא חזר. הוא נכנס למצב של קומה. הגוף שלו פשוט שקע במצב של חוסר הכרה. ובמצב הזה כמובן שאין שום דבר שיכול להעיר אותו. אין לך מושג כמה האירוע הזה שינה את החיים שלנו. של כל המשפחה. תחשבי, הבן הבכור. מקור הגאווה. החייל. לא מתפקד. לא מתקשר עם הסביבה. פשוט כלום. כמו צמח. כמו כיסא. כמו אוויר. לא באמת חי. והמתסכל הוא שגם לא באמת מת. פשוט כלום. שום דבר. המשפחה שלי לגמרי התערערה מכל הסיפור הזה. ההורים שלי מתווכחים הרבה יותר. אבא טוען שיש לשקול המתת חסד. שאין מצב בכלל שהוא יתעורר. יש גם רבנים שמאשרים את האופציה הזו במקרה הספציפי של צחי. אמא לעומת זאת לא רוצה לשמוע על זה. היא מאמינה שיהיה נס. היא באמת מאמינה בכל ליבה שצחי יתעורר. היא אומרת שהיא מרגישה את זה באינסטינקטים שרק אמא יכולה להרגיש. תחשבי על אחי הקטן, יאיר. כמה יחס הוא מקבל? כמה יחס הוא בכלל יכול לקבל כשההורים שלי עושים כל יום תורנות אצל צחי. כשהם גם צריכים לעבוד. וגם לדאוג לשאר הילדים. ומה נשאר ליאיר? כלום. הוא פשוט תינוק שמגדל את עצמו. בעצם לאף אחד לא נשאר זמן לקבל יחס עודף. למרות שאמא שלי משתדלת הכי בעולם. ממש יוצאת מגדרה. אמרתי לך שהיא מהדאגניות וכל זה. היום היא אפילו עוד יותר אובססיבית בכל מה שקשור לרפואה ובריאות. אבל בכל פעם שהיא נמצאת עם צחי, הלב שלה נשבר מחדש. היא תמיד חוזרת עם עיניים אדומות. ואין לה כוחות. היא ממוטטת. והיא כל כך משתדלת. להכין אוכל. ולסדר. ולהתייחס אלינו. ולצאת איתנו. אבל שום דבר לא באמת מצליח. לפעמים גם אם אתה מאד רוצה, לא הכל הולך. כולנו נעשינו יותר מרירים. וקרים. גם אם לא רואים שום דבר בחוץ. גם אם אנשים חושבים שאנחנו כאלה גיבורים. גם אם יש אנשים שאפילו רצו לעשות עלינו סרט. סרט על "משפחה גיבורה שמתמודדת עם כאב עצום בצורה יוצאת דופן". זה לא ככה. קשה לנו. לפעמים אני מרגישה שהמשפחה שלי מתפרקת. עד לא מזמן עוד הייתי בוכה כל לילה. מייאוש. מכאב. מצער. לא הכל כזה נוצץ כמו שהוא נראה שקד. ממש לא..."

נטע סיימה את הנאום שלה ועצרה דמעה סוררת שאיימה לגלוש על לחייה. שקד רכנה לכיוונה וחיבקה אותה חזק.

"ואז.." היא אמרה לה בלחש "אחרי שכבר לא ידעת מה לעשות עם עצמך. ואיך להתמודד עם כל הכאב הזה... פגשת את איתי"

נטע הסתכלה עליה בפליאה.

"נו... נטע.. לא חשבת לרגע שאני לא יודעת. זה ברור לגמרי"

"מה ברור פה בכלל? להזכירך הוא ענה לשאלתך דאז בליל ההתנגשות, בשלילה מוחלטת"

"טוב תראי.. נועם אולי קנה את זה. אני ממש לא. ברור לי שהוא שיקר לחלוטין ואני מקווה שזה גם ברור לך"

נטע חייכה. "אבל איך ידעת?"

"טוב. תראי. גם אני בת. ומה לעשות? כשאת ממש מיואשת. אבל ממש ממש. ואין באמת מישהו שיכול להבין אותך. לא המשפחה, לא חברות. אז מי כן? גם אצלי זה היה ככה. אחרי כל הבלבול שעברתי עם המעבר לת"א ועם התדרדרות הדתית שלי, היחיד שעודד אותי איכשהו היה נועם. כך שאין לך מה להסביר לי.."

"איך באמת זה קרה לך שקד? איך פתאום זרקת הכל?"

"זה לא קרה פתאום נטע. בוא נתחיל מזה.."

"טוב תראי. יש לי זמן..."

"את בטוחה? כי זה ממש ארוך.."

"בטוחה"

"מה השעה?"

"עשרים לארבע.."

"ואו... ואני עוד צריכה לקום מחר ללימודים. להספיק ת'אוטובוס.."

"טוב. אז בואי נעלה לחדר שלי. נדבר שם"

"אחרייך"

הן הגיעו לחדרה של נטע ושקד קפצה ונשכבה על המיטה.

"ואיי. נוח כאן. איזה מזרון אלוהי"

"כן.. לאמא שלי יש אובססיה גם למזרונים. היא יכולה לקנות מזרון באלפי שקלים.."

"חח. חמודה. אגב, ראית את הלוח זמנים של האוטובוס שהדפסתי מקודם?"

"הוא נראה לי שם על השולחן בפינה... אני בינתיים הולכת להחליף בגדים"

"לכי על זה.."

שקד לקחה את הפתק המקופל והכניסה אותו לתיק שלה. הוא היה כבד משזכרה. אבל זה לא הטריד אותה.

היא חזרה לשכב על המזרן ולפני שהספיקה בכלל לחשוב עוד מחשבה אחת נוספת, נרדמה.

הפתק המקופל שהכניסה אל התיק שכב במקומו. אבל לוח זמנים של אוטובוס מירושלים לת"א, הוא ממש לא היה...