~דמעות~

בעזהי"ת

~דמעות~

סמטאותיה הישנות של צפת שריח של קדושה אפף אותן, היו יותר מתמיד.

בחורים וגברים הלכו בינות לסמטאות לבושים בקיטלים לבנים וחגיגיים. תינוקות של בית רבן הילכו, אוחזים בידיהם הגדולות של האב או הסב לבושים בבגדי החמודות שלהם, מחייכים לכאן ולכאן, פאותיהם מתבדרות ברוח בין הערביים, מברכים בשלום את חבריהם אשר היו עוברים בסמוך להם.

לתוך הקדושה נמזגה גם יראה, חיל ורעדה מפניי היום הנורא, ערב ראש השנה, ערב יום הדין, בו יעברו תחת שבטו של מלך גדול ונורא באי עולם מקטן עד גדול.

אחרי כמחצית השעה, אם יעבור אדם ברחובותיה העתיקים של צפת, לא יכירם כמקודם, כמעט אין נפש חיה ברחובות- כולם בבית הכנסת, מתפללים אל האב שבשמיים.

מלבד אחת.

לאה הקבצנית הענייה.

לבושה היא שמלה ארוכה, ממורטת, כחולה עם פרחים צהובים מקטיפה. חבושה שביס המכסה כל שערה ושערה מראשה המאפיר כמנהג נשות ירושלים, נעולה נעליים אשר עבר עליהן הקלח על רגליה עטופות גרביים אשר ריחם וצבעם הצביע על מרבית שנותיהן, וחתולים רבים סובבים אותה.

יושבת היא לאה, באמצע סמטאות צפת העתיקה, על כיסא עץ, מט ליפול, וקוראת תהילים יום ביומו. בוכה היא לאה לא מעט לתוך דפיו של הספר הממורט אשר ישן -כמעט כמוה.

לא מבקשת היא מאום, לאה. אף פעם לא פשטה ידה לבקש נדבות. יושבת היא דומייה, דמעות על לחייה, ומתנדנדת כשקוראת את התהילים. היו אומרים כי גם בקריאה היא מתקשה בגלל ראייתה הלקוייה ולא קוראת אלא אומרת את הפרקים בעל פה...

נשות צפת טובות הלב, היו מחלקות ביניהן את האחריות על מזונה של לאה מידי יום ביומו כדי שזו לא תישאר רעבה ותגווע ברעב חלילה. כשהיו נותנות לה הצלחת, הייתה מהנהנת אליהן, מחייכת מבעד למסך של דמעות ולוחשת תודה.

הרבה תמהו לעצמם מה פשר דמעות אצל אישה זו. אומנם סבל רב היא סובלת, אך מילה של תלונה או התאוננות לא נשמעה מפייה לעולם. וכבר כמה אפשר לבכות? אילמת לא היא, הרי נשמעה מדברת פעמים מועטות, אז מדוע בוכה היא?

היו אשר תלו זאת בשמה, כמרבית אנשי צפת אשר קבלה ותורת הסוד הייתה בראש מענייהם, שהיא כמו לאה אחת מאימותינו הקדושות אשר ריסיה כמעט נשרו מרוב דמעותיה ועיניה רכות היו.

יצאתי את ביתי בערב ראש השנה,אל בית הכנסת העתיק אשר עומד באמצעה של צפת.

נושמת בדרכי את ניחוח העיר הקדושה,מבלי משים לב, נתקלתי בכיסאה של לאה הקבצנית והשתטחתי על המרצפות החלקות.

איש לא עבר ברחוב, בגדיי הלבנים התלכלכו וחשתי כאב עצום בברכי.

קמה מהר לאה שלא כגילה, אחזה בידי ועזרה לי לקום. היא הושיבה אותי על כיסאה המרופט בעודני גונחת מכאבים.

"לכו, לכו..." אמרה היא לחתולים שסבבו אותה, "יש פה אישה פצועה, בוודאי כואבת היא ואין היא רוצה שתפריעו אותה ביללותיכם...". לא האמנתי למראה עיניי. החתולים עזבו את המקום ברגע בו היא סיימה לדבר.

"או, תודה, תודה לך." גנחתי. "באמת, אין צורך..." באתי לקום מין הכסא, אך ידה הושיבה אותי שנית עליו.

"הראי לי את הפצע אשר קיבלת?" מיששה היא את רגלי הפצועה בעודי שמה לב כי כמעט מאור עיניה כבוי. "מעט מנופח המקום, הלא כן?" שואלת היא אותי.

"אכן. מרגישה אני היטב את הכאב." אני עונה לה.

לאה מתכופפת לרצפה, מרימה בקבוק מים עם קרח שאחת מנשות צפת הביאה לה מלפני כניסת החג, ומקרבת אותו אליי.

"הנה לך. הניחי על החבורה..."

לוקחת אני מידה את הבקבוק ומניחה על פצעי.

בינתיים, לאה נשענת על הקיר ודמעות מתחילות לזלוג לה במורד הלחי הכחושה.

"שבי, שבי..." אני קמה מאת כיסאה מרגישה שלא בנוח.

"לא." היא מנידה ראשה. "שבי את. פצועה את, ואני? סתם זקנה אני..." ולראשונה חיוך נעים מפציעה על שפתיה.

מחייכת אני בחזרה אליה ותוהה לעצמי אם רואה היא את חיוכי.

"בדיוק התכוננתי ללכת לתפילת ראש השנה, בבית הכנסת העתיק..." אני משיחה לה. מעניין שדווקא היום נפגשתי בה.

"או..." היא מצקצקת בלשונה. "תפילת ערב ראש השנה, תפילה יפה היא... עד מאוד. אך אני, זמן רב לא הלכתי אליה.."

"מדוע?" אני שואלת ורוכנת אל רגלי להיטיב את מימדיי הפציעה ברגל השמאלית.

"זקנה אני, וחלשה. כמעט ואינני רואה..."

"והדמעות?" קול זה מתפרץ ממני כילדה קטנה חסרת מעצורים. בושה וכלימה! גוערת אני בעצמי, אך את המילים, לא ניתן להשיב חזרה.

"הדמעות?" היא מגלגלת את אשר אמרתי בפייה.

"מחילה, גברתי." אני מזדרזת לומר, חשה את הבושה הנוראית מחלחלת. "לא התכוונתי ל- - -"

"לא, לא..." היא מנידה בראשה. "אולי לך אני אספר את סיפור דמעותיי... מי יודע? אישה זקנה אני, אולי לא אזכה לראות אור יום מחר?"

"אל תאמרי ככה..." אני מרימה ידי בביטול, "הנה, הוטב לי... בבקשה שבי פה, על הכיסא..." משב אחרון של בין הערביים חלף על פני, ולאה מתיישבת בכבדות על כיסא העץ.

"בילדותי, ילדה בכיינית הייתי. דמעותיי, אף פעם לא החסרתי. אם זה היה על דברים אשר לא מצאו חן בעיניי,אם זה היה לשם בקשות, תחנונים... כל דבר הייתי שופכת אותן.

אבי ואמי זכרם לברכה, באים בשנים, הולידו אותי בזקנותם, אחריי שנות עקרות ארוכות עד למאוד, היו חסרי אונים. אולי בגלל פינוקי הרב נהגתי כך? זאת לא אדע באותם הימים.

ניסו הוריי לא למלות משאלותיי, ניסו להסביר לי כי הדבר מאוס בעיניהם וכי בדמעות משתמשים לעיתים רחוקות, רק כאשר כואב או רע... גם דודות טובות ניסו לעזור והיו שהסבירו לי כי ריסי ינשרו ממני אם לא אחדל בכך. אך מאום. או אז, לקחוני לרופא חשוב ורב מעלה מהעיר הסמוכה, אשר קבע כי מחלת עיניים חשוכת מרפא פקדה אותי ולכן דומעות עיניי.

חסיד היה אבי, לאדמו"ר גדול. בצר לו, יום אחד, בהיותי בת חמש, לקחני אליו, לעיירה רחוקה בערבות פולין.

נכנסת אני אל חדרו של האדמו"ר. על כל קירות החדר מדפים ועליהם ספרים חומים. ריח של קדושה באוויר, מתמזג עם הריח הישן של הדפים. בינות להוד וההדר היהודי, ישב האדמו"ר. כולו שער שיבה, זקנו יורד על פי מידותיו. עיניים טובות לו, מביט בי בחמלה.

ואז הוא פתח את פיו.

עומדת אני ליד אבי, ילדה קטנה, אשר דמעות מתחילות להיקוות לה בצדדי עיניה. מסתכלת ביראה לצדדים. אבי ליטף את ראשי ודיבר באוזניי מילות חיבה.

קולו של האדמו"ר גבר, ועד היום הזה יכולה אני לצטט את אשר אמר לי:

'' אם יהודי, מוריד דמעותיו, כשעצוב או כואב לו- טוב הדבר, אך ראוי שיכוון מעט מהן על חיסרון השכינה... על פרצת ביתו של ה' יתברך, על הגולה, על האדמה הקדושה שיהי רצון ותיגאל, על היהודים אשר מתרחקים מעמם ומאביהם, על הפריצות, על הבורות של עמו יתברך, על עניינים של כלל ישראל. או אז ירגיש קירבה עצומה לקדוש ברוך הוא יתברך, אביהם של ישראל! ירגיש דבקות גדולה, אהבה עזה אל בניו, תורתו ונחלתו, יתברך ,,

ככה אמר לי, אז, ילדה בת חמש. אך מילותיו- בסלע היו. אינני יודעת כיצד אני זוכרת את דבריו בדיוק... כיצד בתור ילדה הבנתי זאת, כולל את העומק שבדבר, כיצד מילאתי את דבריו של האדמו"ר.

ואז פרצה המלחמה האיומה. בהיותי בת אחת עשרה, הוחבאתי במרתף חשוך, לבדי. הייתי בוכה. או איך הייתי בוכה! דמעות על גבי דמעות ודמעה אחת לא הייתה שלא לפי מילותיו של האדמו"ר...!

אחרי שש שנים, זיכני הבורא לעלות לארץ הקדושה והנה אני כאן, על אדמתה של צפת."

לאה מוציאה ממחטה מכיסה המרופט ומנגבת דמעותיה.

"זה קשה... זה כל כך קשה לבכות על הכלל, בעוד אתה שרוי בתוך עצמך... בעוד לך בעצמך כואב... לך בעצמך מר, רע... ואין זה קשור למחלת העיניים שלי."

מהנהנת אני והערכתי אל לאה גוברת.

"מה זקנה שכמוני מפטפטת?" היא מתנערת. "איך רגלך?"

"יותר טוב, ברוך ה'." אני מחזיקה את הבקבוק ונותנת אותו בידיה. "תודה רבה לך..."

"רוצי לך לבית הכנסת... שלא תחמיצי את התפילה הקדושה!" היא מאיצה בי.

"שיהיה לך חג שמח, לאה..." אני אוחזת בידה הקרה, והיא לופתת אותה.

"תתפללי עליי, שמה, בבית הכנסת, בסדר?" היא לוחשת לי. "והדמעות- - - תזכרי לך."

"כן..." אני מהנהנת. "כן."

~~~

הזוי ברמות. אני מודעת לעניין.

בבקשה-בבקשה, צדיקים-צדיקות , תגובות בונות! אני לא כתבתי כבר יותר מ-3 חודשים וזה מה שעלה לי ברגע של מוזה=]