עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
היתה פעם שלהבת ענקית, זוכרת? נראה שכשאין ללהבה במה להיאחז, היא נחלשת. ככה זה. לפעמים אפילו לכוכבים קשה לזהור, כשלא מכניסים להם אנרגיה. אני מבינה, זה בסדר.
אז, כשישבנו בקומזיץ מול המדורה. כולם מסביבנו, אבל לכאורה זה רק את ואני. מביטות זו על זו, צוחקות זו אל זו. צובטות אחת את השניה מדי פעם, ללא צורך במילים, כי הן סתם מיותרות... את הרי יודעת הכל.
או אז, כשהלכנו לים. היינו רק אני, את, ועוד איזו נמלה שהילכה בחולות. זוכרת איך עקבנו אחריה, צוחקות? אני לא זוכרת מה קרה לה בסוף. ואם אזכור מה אנחנו ראינו בסוף, זה אומר שזה היה הסוף? היום נראה לי שאחרי שמשתתפים בחלק מתמונה של חיים ממישהו, זה לא אומר שאתה נשאר לעד חלק מהסרט שלו.
אנחנו יושבות על הדשא, את מנגנת. הידיים שלך פורטות על הגיטרה. הידיים שלך מחוספסות, עבות. הן הכי יפות בעולם. את מנגנת כל כך יפה. את שרה בשקט, ואני רק מזמזמת. השמש מעלינו, ואני בטוחה שכל העולם שייך לי.
עם כל יום שעובר בכאב, עם כל לילה שאני לא רואה את סופו מרוב מחשבות שלא נגמרות, אני רק יותר ויותר מתגעגעת. אני לא כועסת. ככה זה, זה הטבע של מדורות. בדרך כלל הן נכבות. לפעמים אני מתפללת שאולי הכוכב שלנו לא כבה לגמרי, והוא פשוט דולק בשקט על אש קטנה...
תגובות
את טובה.
אווצ'..
ומרגש מחדש.
|מזדהה|
שוב.
תפסיקי כבר.