יצירות של העמק הנעלם

 
הסמטאות ההן היו רכות, רכות. אני לא יודעת להסביר מדוע בדיוק הן היו כל כך רכות בעיני.
אולי היה זה האור החיוור, הלבן, הנשפך מן הפנסים התלויים פה ושם, בודדים בתוך החשכה.
אולי היתה זו בעצם החשכה שהיתה רכה. כה רכה היא היתה עד שאהבתי את החושך יותר מן האור.
אהבתי את הלילה בסמטאות ההן.
וכשילדי השכונה היו צווחים במיטותיהם בלילות, מפחדים מן המפלצות אשר מתחת למיטה, אני הייתי מתחברת אליהן.
כמה

תולי לא ידע לדבר. תולי היה הבן של השכנים מהדלת שליד. בכל פעם כשהייתי נכנסת לשם מאחורי הסינר של אמא שלי, הייתי מביטה בו. הוא היה יושב ושותק ושותק ושותק. העיניים שלו היו ממצמצות מדי פעם, ולפעמים הוא משך באף. אבל הוא אף פעם לא דיבר.
תולי היה שונה מאיתנו. הוא היה מוזר. ככה אמא שלי היתה קוראת לו כשסבתא של תולי לא שמעה. לתולי לא היו אמאבא, הוא היה גר עם סבתא שלו הזקנה. אמא היתה אומרת כשהיינו יוצאים

לא אוכל עוד לשאת את מראה
הקולות הבוערים בנשמתי,
זעקתי אל השמיים הרחבים.
ובעומדי שם, דומעת, מרוסקת
נס לא אירע לי, ישועה לא הגיעה.
ניצוץ לא נדלק בלבי,
ושום אש קודש בוערת.
רק ריחו החרוך והמחניק
של הקרבן
מילא את לבי הפצוע.
ואין קול מלאך אשר יצעק ויעצור
היד הצרה והשוחטת,
ואין שבעה שופרות שייללו בקול
ויבקעו את חומת מרירותי, ויבכוהַ.
ורוח אלוהים, ורוח

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
היתה פעם שלהבת ענקית, זוכרת? נראה שכשאין ללהבה במה להיאחז, היא נחלשת. ככה זה. לפעמים אפילו לכוכבים קשה לזהור, כשלא מכניסים להם אנרגיה. אני מבינה, זה בסדר.

אז, כשישבנו בקומזיץ מול המדורה. כולם מסביבנו, אבל לכאורה זה רק את ואני. מביטות זו על זו, צוחקות זו אל זו. צובטות אחת את השניה מדי פעם, ללא צורך במילים, כי הן סתם מיותרות... את

לה"ו
[יש דברים שכדאי לשמור, ואולי אי פעם, אולי, יהיה להם שימוש... אבל עד אז--]

אֶת מַבָּטֵךְ הָאוֹהֵב
אֵנְצוֹר לִי בַּלַאט
בְּפִינָה חַמָּה וַעֲזוּבָה בַּלֵּב
שֶׁיַמְתִין שָׁם בִּבְדִידוּת
עַד שֶׁאֶזָּכֵר בּוֹ,
עַד שֶׁאֶזָּכֵר בָּךְ.
(עַד שֶׁאֶזָּכֵר בַּנוּ)

בינות לעצים, מחמדי, בינות לעצים מסתתר הזאב
בפרוותו האפורה הוא שוכב על האדמה הקרה
מעביר לשון ורודה על שיניו החדות
ובקול צרוד הוא לוחש לעצמו שם ביער
את מי אטרוף היום
את מי אטרוף היום
 
בינות לעצים, מחמדי, בינות לעצים ישנו חושך
השמש השורפת מנסה לחדור ללא הצלחה.
צפוף הוא היער, כה סמיך הוא החושך
עוטף הוא את הזאב הגדול וחושבים הם יחדיו
את מי נטרוף היום
את מי

לה"ו
אי שם, מעבר לשבילי האש והעשן
מעבר לקול השופרות, לבכיות והיללות, ואף מעבר
לדממה הדקה, שעוד מעט ומרוב שביריריותה תחנק
אני חושבת, קיים מקום שונה, מקום אחר. מקום אהוב.
אי שם- ואני מתעקשת- לא פה, לא כאן-
יש, אולי- מקום שהוא בית. ובבית אנשים אוהבים
אנשים מדברים ומקשיבים. ושותקים- אבל
השתיקה הזו אינה טעונה. היא אינה בועה העומדת להתפוצץ
עם כל מילה. היא שתיקה מבינה,

לה' הארץ ומלואה.
אבל בלילה מי שעומד על החוף ומקשיב
שומע איזה רחש רך וחרישי
זה קול המיית אלפי כנפיים
אשר מתו על החול
כמו בוכות עם רחש הרוחות.
[נתן יונתן, שפירית כחולה]
אנשים באים לים כשהם מרגישים
בודדים.
הם רוצים לקבל חיבוק
מהחול הרך.
רוצים לצלול במים
הקרים, עד שישכחו.
הם רוצים להשרף
מן השמש, עד שירגישו
אושר.
אך במקום זאת הם רק מקשיבים

בעזרתו יתברך.
אתה אומר, שאתה יושב ממול למדורה
כי אתה אוהב את מראה העשן העולה.
ואני אומרת, שאתה פשוט אוהב להתחבא מאחוריו.
(ואולי גם להחנק ממנו.)
האם באמת ובתמים אתה נהנה
מהחום, שאינו נסבל בגלל הקרבה?
הן עינייך האדומות רוצות לצרוח
אינך מרגיש?

לה"ו
הייתי רוצה שתהיי פה בשבילי.
לא רק כשאני בוכה בכי תמרורים
אלא גם כשהעיניים שלי קצת לחות.
לא רק כשאני צוחקת צחוק מתגלגל
אלא גם כשאני פשוט מחייכת בשמחה.
לא רק כשאני הופכת, צועקת וכועסת
אלא גם כשאני זועמת בשקט לעצמי.
הייתי רוצה שתהיי פה בשבילי.
לא שתביאי לי פונפונים ושלטים
לעודד אותי כשאני רצה במהירות,
אלא סתם, כשאני הולכת בדרך לאט,
היה נחמד אם היית