זכרונות רכים.

הסמטאות ההן היו רכות, רכות. אני לא יודעת להסביר מדוע בדיוק הן היו כל כך רכות בעיני.
אולי היה זה האור החיוור, הלבן, הנשפך מן הפנסים התלויים פה ושם, בודדים בתוך החשכה.
אולי היתה זו בעצם החשכה שהיתה רכה. כה רכה היא היתה עד שאהבתי את החושך יותר מן האור.
אהבתי את הלילה בסמטאות ההן.
וכשילדי השכונה היו צווחים במיטותיהם בלילות, מפחדים מן המפלצות אשר מתחת למיטה, אני הייתי מתחברת אליהן.
כמה רכה היתה הפרווה של המפלצות ההן. כמה רכה.

מפלצת, מאין באת? הייתי שואלת בסקרנות.
המפלצת היתה חושפת שיניים חדות ומרקיבות.
האם הארץ שמתחת למיטתי יפה היא? האם תוכלי לקחת אותי לשם פעם? הייתי מוסיפה.
המפלצת היתה מתקרבת אז אלי, וכמעט נושכת את ידי. היתה מישירה אלי מבט לראות אם אני נבהלת, מחכה שאצרח. שלחתי יד וליטפתי את פרוותה הרכה והמלוכלכת.
כמה שאת רכה, הייתי לוחשת לה. ואז היא היתה נושקת לי בדמעות.

יש בזה משהו לא טבעי, אולי הייתי אומרת אם בתי היתה מספרת לי על כך. את אמורה לבכות מן המפלצת, לא המפלצת ממך.
ובעלי היה אולי אז מתערב ואומר: יש בזה משהו לא טבעי שהיא בכלל מדברת עם המפלצת. יש בזה משהו מאוד לא טבעי.
אבל בתי לא מספרת לי על המפלצות שמתחת למיטתה. היא אינה מספרת לי דבר.

-

בכל ערב היתה אמא נכנסת אל חדרי הקטן. היא היתה מתיישבת על המיטה המתפרקת, ושרה לי שירי ערש.
היה לה קול נמוך והיא היתה נחנקת בכל פעם כשהיתה צריכה לעלות בגובה הצליל. זה היה נשמע נורא, אבל משהו בעיניה העצומות והמשתוקקות, בקמטיה המקדימים, בידה המשחקת בשערותי מבלי לשים לב, כבש אותי וגרם לי להאזין לה בסבלנות.
היא היתה שרה לי אלתרמן. כמה שהיא אהבה את אלתרמן.
אמא, אולי הייתי צריכה לומר לה. תראי את תרצה, אמא. את רוצה שאני אגמור כמוה?.
אבל אז עוד תרצה היתה בחיים, ואמא בכלל לא חשבה על בתו האומללה של המשורר הדגול.

אמא היתה שרה לי את "לילה לילה". הייתי מדמיינת את אותם שלשה פרשים אומללים.
לא ידעתי אם לרחם על הפרשים שמתו בחרב ובטרף בכזו אכזריות, או בעצם לשמוח על כך שהם לא יוכלו להגיע אלי.
והאחרון את שמי לא זכר. כמה טוב שהוא לא זכר. שנאתי את השם שלי. הוא כל כך נוקשה וחסר רכות.

אבא היה חוזר מאוחר מאוד. בשעה שבה הייתי אמורה להיות ישנה כבר ממזמן. לא הייתי ישנה, הרי אהבתי את הלילה.
הוא היה דייג. בכל פעם כשנכנס הביתה הביא עמו את ריח הים המלוח, הדגים המצחינים (ודווקא אהבתי את הריח ההוא. אבא.), טבק הדייגים.
אמא היתה מחכה לו במטבח, עוסקת בדרך כלל בקריאה.
תמיד כשהיה נכנס, היו עוגיות מתוקות שאהב. הוא היה מכין קנקן קפה חזק ומוזג לו ולאמא בכוסות חרסינה.
הם היו יושבים ומדברים בדרך כלל שעות. אהבתי להקשיב להם מחדרי.
היו מצטטים שירה. דנים בסוגיות על דרכו של עולם. הוא היה מספר לה על הים. אבי הכיר את הים כל כך. והיא היתה מספרת לו חלומות. המון חלומות היו לה. היא לא רצתה להגשים את כולם, כך אמרה, פשוט היא אוהבת לחשוב אותם.
לפעמים הייתי חומקת בשקט מהמיטה ועומדת על יד הדלת כדי לשמע יותר טוב. בדרך כלל אבא היה הראשון להבחין בי. הוא היה מחייך ומזמין אותי להצטרף אליהם. הייתי מתיישבת על ברכיו הגדולות, ונרדמת שם.

אמא לא אהבה שהייתי יוצאת מן הבית בלילות. היתה דואגת מאוד. הייתי מתחננת אליה שתרשה לי.
כה אהבתי להיות לבד בחוץ עם הכוכבים בין הסמטאות.
אבא היה עוזר לי ומשכנע אותה שלא תדאג. שמחתי שאבא רואה בי ילדה גדולה, עד שיום אחד גיליתי שהוא עוקב אחרי בטיולי הלילה שלי. נעלבתי כל כך! אך עם הזמן העלבון התחלף לאהבה ולהערכה.
כשהייתי רוצה להיות לבד, הייתי עושה עצמי כאילו לא ראיתי אותו. וכשרציתי לדבר (ואהבתי לדבר מאוד), הייתי מזמינה אותו ללכת לידי.

אבא היה שותק הרבה. אמא ואני היינו מדברות בלי סוף.
אמא היתה מדברת את הדברים שבשמיים ואני את הדברים שבארץ. כך אבא הסביר לי פעם.
אמא היתה חיה את העולם הבא בחלומותיה ודמיונותיה ואני הייתי שייכת לעולם הזה, חשה אותו, מתמכרת אליו.
ומה אתה, אבא? הייתי שואלת. אני סתם. אני פה כדי להקשיב לכן ולחיות אתכן. קולות הקיום שלי, הוא היה קורא לנו, היקום שלי.
היום אני חושבת שאבא היה הים.
אבא היה מה שהחזיק אותנו, המקשר בין האדמה לשמיים. מן קו החוף ועד קו האופק.

-

כעת אצבעותיי מלטפות את שערות ראשה של בתי.
אני עוברת בריכוז בין השערות. מתבוננת בפניה הקטנות. לא מחסירה שום פרט.
אני לבד בבית וכל כולי מלאה פחד.
מפלצות קטנות מטפסות במעלה רגליי ומשתלטות על כל גופי. הן נועצות בי שיניהן החדות ופוצעות אותי.
הלילה מאיים לסגור אותי.

אני מביטה דרך החלון הקטן בכוכבים הרחוקים, ונזכרת בכוכים ההם שם, בין סמטאות ילדותי.
ואולי אלו בעצם אותם כוכבים.
איני יודעת מדוע איני מצליחה לחוש באותה רכות של אז.