תולי.

תולי לא ידע לדבר. תולי היה הבן של השכנים מהדלת שליד. בכל פעם כשהייתי נכנסת לשם מאחורי הסינר של אמא שלי, הייתי מביטה בו. הוא היה יושב ושותק ושותק ושותק. העיניים שלו היו ממצמצות מדי פעם, ולפעמים הוא משך באף. אבל הוא אף פעם לא דיבר. 

תולי היה שונה מאיתנו. הוא היה מוזר. ככה אמא שלי היתה קוראת לו כשסבתא של תולי לא שמעה. לתולי לא היו אמאבא, הוא היה גר עם סבתא שלו הזקנה. אמא היתה אומרת כשהיינו יוצאים מהם "תולי ילד מוזר". הוא באמת היה מוזר, הוא כל הזמן שתק.

כשהיה חסר קמח או סוכר אני הייתי מתנדבת מהר מהר לבקש מהשכנים, שהם תולי וסבתא שלו. סבתא של תולי מדברת המון המון ובקול מאוד גבוה וצעקני, האמת שלא אהבתי אותה. אבל הייתי רוצה ללכת לשם כדי להסתכל על תולי. לראות אם הוא באמת תמיד שותק. אולי פעם אני אתפוס אותו פולט משהו, בטעות, קיוויתי. ואז אני אספר לכולם שתולי סתם עושה את עצמו לא יודע לדבר. הוא בעצם יודע לדבר המון, דברים יפים. אבל תולי אף פעם לא דיבר. סבתא שלו היתה דואגת. נו דבר כבר, תולי. היא היתה אומרת, בעדינות. אחר כך התעצבנה: תפסיק לשתוק שם כמו דג. ואז נאנחת לעצמה: אבל הוא ילד טוב, אין מה להתלונן. עדיף ילד טוב ושתקן מפושע מדבר. 

היו לו אצבעות עבות, לתולי. אצבעות עבות וכהות. אבל הוא לא היה שמן, הוא היה דווקא רזה. גובה רגיל, לא משהו מיוחד. מיוחדות היו הריסים שלו. היו לו ריסים ארוכות ארוכות ויפות. עיניים קצת בוכיות בצבע אפור, ושיער בצבע שחור, שחור מבריק שהיה מסנוור אותי. היו לו שפתיים ורודות ודקות, אולי כי חבל לבזבז מקום על משהו שבכלל לא עובד.

כשהייתי נכנסת אליהם הביתה הוא היה מרים את העיניים שלו (תמיד הוא התעסק במשהו), ומסתכל עלי ומחייך. תולי לא ירד הרבה למטה כי הילדים היו קצת מציקים לו. כי הוא לא ידע לדבר. והיה מוזר. והיו שאמרו גם שסבתא שלו קצת קצת משוגעת. וסיפרו כל מיני סיפורים מגעילים על ההורים שלו. אבל בעיקר בגלל שהוא לא ידע לדבר. \\

לפעמים בלילה הייתי שומעת מנגינה יפה. ואז הייתי יודעת שתולי מנגן עכשיו בפסנתר. הייתי מדמיינת את האצבעות העבות שלו רצות מהר מהר על הקלידים הצהובים קצת (כי זה היה פסנתר ישן) . אולי זו היתה קצת דרך משלו לדבר. אם כן, אז אני חושבת שהוא דיבר מאוד יפה, תולי. מאוד מאוד יפה.  

אחרי זה עברנו משם. אמא אמרה שהעיר ההיא קטנה מדי. השארתי לתולי פרח אדום ואמרתי לו שאנחנו עוזבים. הוא הסתכל עלי מוזר ואז נתן לי חיבוק קטן. חייכתי אליו ואמרתי לו שאנחנו עוד נפגש.

לא נפגשנו.

אחרי הרבה הרבה מאוד שנים חזרתי לשם, לבניין הישן. הוא היה חדש ונוצץ והאנשים שהכרתי שם נעלמו והמדרכה השבורה היתה פתאום חדשה וברודה והעצים השובבים הפכו לפרחים קטנים והרוח היתה חלשה יותר וזרה מאוד.

לא מצאתי את תולי ואת סבתא שלו. מישהו שעבר שם סיפר לי: הזקנה ההיא, המשוגעת? לקחו אותה לאשפוז, סוף סוף. בית מלון לחתולים היא עשתה לנו פה. גועל נפש.

והנכד שלה, אדוני? בבקשה, אתה יודע מה עם הנכד הקטן שהיה לה? שאלתי. הוא מת. ככה אמר לי האיש שעבר שם. הוא מת מזמן, כשעוד רק באנו לגור כאן, אני ואשתי. היינו זוג צעיר, ישר על החודש הראשון עשו לנו פה בבניין שבעה. ממש חגיגה.

איך זה קרה, אדוני? שאלתי, עצובה מאוד מאוד. הוא לא זכר. דרסה אותו מכונית, או שהוא היה חולה. זה לא באמת חשוב, מה שכן זה שרק צרות עשו האשה המוזרה הזו וכל הדברים שלה, רק צרות אני אומר לך. מזל שנפטרנו ממנה. ממש מזל.

אבל הי, גברת, לאן את רצה? למה את בוכה? 

אמרתי משהו לא בסדר?