ענת פסעה ברחוב הריק, עוטפת כתפיה בסוודר. מרחוק ראתה את הבניין. נשמה עמוקות ודפקה על הדלת. אשה מלאה פתחה את הדלת. "ענת שגיב?" שאלה-קבעה בחיוך רחב. "אני מרים." שתיהן לחצו ידיים. "אז באת להתנדב..." מרים הכניסה אותה. מקצה המסדרון רצו לעברן שני ילדים. "מי זה?" שאלו בשפה עילגת. "זו ענת. אתם רוצים להיות חברים שלה?" ליטפה מרים את ראשיהם. "כן!" שני הילדים קפצו על ענת וחיבקו אותה בחזקה. ענת הסתירה את הרתיעה הטבעית ששני הילדים עוררו בה והחזירה להם חיבוק. היא שוב שאלה את עצמה, "מה אני עושה פה, לכל הרוחות??? מה נכנס בי???" ולמרות שלא מצאה תשובה המשיכה.
"ועכשיו," הורתה להם מרים, "תחזרו לשחק בחדר." שני הילדים ניתקו מענת ורצו. "תביני, ענת." הסבירה לה. "ילדים בעלי תסמונת דאון מביעים אהבה ככה. אצלם-זה לאהוב מקרוב. " הן נכנסו לחדר קטן. על הקירות היו תלויים ציורים ילדותיים שצוירו בצבעי אצבעות. שתיהן התיישבו ליד השולחן. "את מקבלת את אור.ילד עם תסמונת דאון די קלה. תזכרי מה שאמרתי לך-לאהוב מקרוב. הם כל היום מחבקים, מנשקים... הם פשוט ילדי אור." ענת קמה והחלה ללכת אחרי מרים. מחשבותיה רצו במהירות בתוך ראשה כמו סרט. אמא דאגה שזה יהיה לה קשה. אבא משך בכתפיו, כמו משלים עם שגעונותיה של ביתו הקטנה... יניב צחק ואמר שהינה, שוב היא מנסה להציל את העולם. אבל היא ידעה שהפעם זה יהיה שונה. הפעם היא תישאר עם מה שכולם כינו "השיגעון" הרבה זמן. ותומר, תומר שלה, הביט בה ולחש לה "כל הכבוד!" מרים שאחזה בידה בטבעיות החזירה אותה למציאות, עם מעט חששות....
מרים הכניסה אותה לחדרו של אור. אור היה ילד קטן, שחור עיניים ושיער. ברגע שראה את ענת-קפץ עליה בחבוק דוב, או כמו שענת היתה מוכנה לקרוא לו אחר כך-חיבוק אור. "מי את?" שאל אותה. "אני ענת". "ואת באת כדי להיות חברה שלי? את באת כדי לאהוב אותי?" תלה בה עיניים שואלות. מרים עזבה את החדר. ענת התיישבה לצידו של אור. "כן, אורוש. באתי כדי לאהוב אותך."
לתדהמתה הרבה, היא בילתה עם אור שעתיים שלמות בלי להרגיש כלל איך הזמן עובר. "אוי, אני צריכה ללכת..."הצטערה. "לא! את צריכה להישאר..." אמר לה. היא קמה והידקה על עצמה את הסוודר. "להתראות, אורוש." "לא, אל תלכי, אור אוהב אותך!" נתלה עליה וידיו חיבקו את צווארה. "אל תלכי..." דמעות הופיעו בעיניו. היא ניתקה את עצמה מאור בצער ויצאה. אור נשאר שם, ממרר בבכי.
*****************
"שלום, אור."נכנסה לחדר. "ענת!" קרא בתדהמה. "חשבתי שגם את הלכת לתמיד!" "למה חשבת?" "כי כל מי שנכנס אמר 'איכס' ויצא. ענת, את באמת חושבת שאני 'איכס'?" שאל ופתח זוג עיניים ענקיות. "אתה? מה פתאום?! אתה מתוק ואני אוהבת אותך..." "ענת..." התרפק עליה. "לא תעזבי אותי." "נכון." אישרה. "אף פעם אל תעזבי אותי..." ידו אחזה בידה בחזקה.
****************
"אורוש, אני מתחתנת!" קראה באושר. "מה את?!" לא הבין. "אני מתחתנת." "לא, את לא יכולה!" קבע. "למה?" "כי את של אור. ואם את של אור את לא עוד של אף אחד." הסביר לה. "אורוש, אתה רוצה לבוא לחתונה?". פתאום דמעות הציפו את עיניו. "לא! ענת של אור!אם ענת מתחתנת-אור לא אוהב את ענת! לא, אל תחבקי ואתי. אני לא רוצה חיבוק, אני רוצה את ענת! לכי מכאן! את לא רוצה אותי! גם את אומרת 'איכס'! לכי!!!". הוא הפיל את עצמו על הרצפה ובעט לכלח עבר. ענת המבוהלת מיהרה לצאת מן החדר ומן הבניין.
****************
"תומר, הוא יבוא? יבוא או לא יבוא?" ישבה בשמלת הכלה שלה ליד השולחן. "תפסיקי להיות מודאגת... הוא יבוא. אחרי שנתיים איתך, הוא בטוח יבוא." ואז היא ראתה אותו. הוא היה לבוש בחליפה חדשה. לצידו עמדה מרים, והוא סקר אותה בעיניו הגדולות. היא ניגשה אליו בהיסוס. "שלום, אור." "ענת, אני צריך לומר לך משהו." היא קירבה אליו את אזנה והוא לחש לה:
"ענת, אני אוהב אותך. תתחתני גם איתי..."
תגובות
תורידי את הקטע עליי, זה מיותר.
באמת ישן, אבל אחד ממש-ממש מוצלח, שכוייח!
ברוכה הבאה.
חבר'ה... באמת, כל הקרדיט לשני....
כן, ענת באמת קצת מסכנה... אבל אני בטוחה שהיא תשרוד את זה.... =)