יצירות של יסכונת

ראיתי אותך שם, בקצה המסדרון. אפשר לומר :" כמעט לא ראיתי אותך שם..." עוד שניה והיית נעלמת לי... נהיית קטנה וקטנה וקטנה ו...קטנה!!!

כאילו שהעולם הזה גדול עלייך... כאילו שהעולם הזה גדול עלייך!!!
ואת מניעה בראשך הצר, ומרעידה קלות את השפתיים הדקות, כאומרת :"לא! העולם גדול... העולם גדול ואין בו מקום בשבילי." את כל כך משוכנעת שאני טועה.

וכדי לא להאמין לך אני צריכה את כל כוח הרצון שלי.

ועכשיו דחפו אותי לבמה.
והזרקורים מסנוורים. נשכבת על הבמה, מליטה את הפנים בידיים.
לא יכולה להסתכל לכיוון היציע, כי כולם שם, והם מביטים במבט מחכה, מצפה. לְמַה?!
כולם היו כאן, או יהיו כאן. ועכשיו תורי.
האורות מהבהבים ויוצא עלי מין עשן כזה, עם ריח מתוק-חריף...
עוצמת עיניים, מנסה להתרכז.
לדלות שביבי מחשבה מתוך המוח המרוקן.
אוי, לא! מה לומר?!
אני צריכה טקסט...
אז אולי

היא הֵיְשִירָה מבט קדימה. "לא אכפת לי!!!", רצתה לצעוק. "נמאס לי מהכל..."
אבל גם נמאס לה להיות רעה. אז היא לא צעקה שום דבר. היא רק נעצה עיניים אפלות, דקרה איתן, שורפת באישוניה היוקדים כל מי שעובר לידה. היא קמה ממקומה ומתחה את גופה. ניערה את בגדיה מן האבק שדבק בהם מהרביצה הממושכת והחלה ללכת.
לאן?!, את זה אל תשאלו אותה, תשאלו את א-לוקים. "אם יש דבר כזה...", היא חושבת לעצמה ומרימה עיניים שעכשיו

סָחַפְתָּ אוֹתִי לְיָם הַחַיִּים.
לִשְׂחוֹת לֹא יָדַעְתִּי.
בְנֵקִיקִים נֵחְבַטְתִי
רָאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר,
וַאֲנִי כְמוּכַּת אַהֲבָה.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ, בְּחוֹפִים נִשְׁכָּחִים,
שְׁחַפִים נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם.
וְיַלְדָּה אַחַת קְטַנָּה קָרְאָה לִי לָשׁוּב.

וּמִמֶּלַח הַיָּם
גּוּפִי נִצְרַב.
אַצּוֹת הַיָּם
דָּבְקוּ בִּשְעֲרִי.
מָעַרְבֹּלוֹת

שחר שפשף את עיניו. לאט לאט פקח אותן, וכשנזכר שאין למה לפתוח - שב ועצם אותן. אור הבוקר חדר ברכות והסתנן דרך שמורות עיניו העצומות וקרא לו לחזור. הוא לא יכל להתאפק וקם.
"אמא" הוא נכנס למטבח הקטן. אמא לא היתה שם. היא ישבה בחוץ. הוא פתח את ארון המטבח וחיפש משהו לאכול. הוא לא מצא כלום וטרק את הארון בזעם. המדף שהיה תלוי על הקיר התנדנד... שחר הספיק לברוח בחזרה לחדר השינה לפני שחצי מהקיר התמוטט. "אההההההה!"

אמא.
אני לבד עכשיו. יונתן אמר לי שאני אעוף ממנו. אז עפתי. ואז חזרתי וביקשתי ממנו למרוח לי שוקולד. והוא נתן לי סטירה נורא חזקה.
אמרתי לו "אמא לא מרשה להרביץ." ואז הוא ברח לחדר שלו. אני לא מבין מה עשיתי. אני חושב שאת היית מענישה אותו.
אמא, את יודעת משהו? אבא לא יודע איך להכין לי את הצ'יפסים. אני אומר לו "אבא, אמא מכינה את הצ'יפסים דקים דקים, אבל טעימים." ואז הוא לוחש ואומר: "כמו אמא היתה

טוב... יש לי הקדמונת... אולי זה לא הדבר הכי אקטואלי לעכשיו. כתבתי את זה בתקופת המלחמה. אני מעלה את זה כי אני ממש אוהבת את זה... טוב, קחו ת'במה.

ילדונת... (טוב, טוב, אני יודע שאת לא אוהבת שאני קורא לך ככה...)
אז אני כאן. מסביב כולם שקטים. שקט-רועם, שמעת על דבר כזה???
אם תרצי תוכלי לקרוא לזה השקט שלפני הסערה.
אנחנו יצאנו ל"התאווררות"... כן, ככה המפקדים קוראים לזה, באופן די אירוני...

ענת פסעה ברחוב הריק, עוטפת כתפיה בסוודר. מרחוק ראתה את הבניין. נשמה עמוקות ודפקה על הדלת. אשה מלאה פתחה את הדלת. "ענת שגיב?" שאלה-קבעה בחיוך רחב. "אני מרים." שתיהן לחצו ידיים. "אז באת להתנדב..." מרים הכניסה אותה. מקצה המסדרון רצו לעברן שני ילדים. "מי זה?" שאלו בשפה עילגת. "זו ענת. אתם רוצים להיות חברים שלה?" ליטפה מרים את ראשיהם. "כן!" שני הילדים קפצו על ענת וחיבקו אותה בחזקה. ענת הסתירה את הרתיעה