טוב... יש לי הקדמונת... אולי זה לא הדבר הכי אקטואלי לעכשיו. כתבתי את זה בתקופת המלחמה. אני מעלה את זה כי אני ממש אוהבת את זה... טוב, קחו ת'במה.
ילדונת... (טוב, טוב, אני יודע שאת לא אוהבת שאני קורא לך ככה...)
אז אני כאן. מסביב כולם שקטים. שקט-רועם, שמעת על דבר כזה???
אם תרצי תוכלי לקרוא לזה השקט שלפני הסערה.
אנחנו יצאנו ל"התאווררות"... כן, ככה המפקדים קוראים לזה, באופן די אירוני... יצאנו משם, וחזרנו לכאן... קריית שמונה המופגזת. זה אפילו יותר קשה! כאן אני יכול לראות כל דבר.
את הילד הקטן שרץ ברחוב וצורח :" יצאתי רק לשניה ונסראללה זרק עלי קטיושה!"
את חבורת הנערים שהצטופפה בצד, מנסים לגונן אחד על השני.
את הזקן שהציץ מחלון הבית שלו וצעק לעברי: "חייל, תשמור עלינו..."
לא, זה לא קל. זו לא התאווררות.
אבל הילה, אם לומר את האמת - כבר חוויתי יותר גרוע.
הילה, אני ראיתי את יוני נופל מולי וצועק לי :"נדב, תמשיך! אל תישאר לידי!"
הילה, לא יכולתי. נשארתי לידו, החזקתי לו חזק את היד... הוא החזיק לי אותה בחזרה. ואז הוא הסתכל עלי, חייך ואמר: איזה יום... פצצות לגבות, רסיסים לריסים, יום פגז..." ניסיתי לצחוק, באמת. אבל כל מה שיצא לי היה מין "אהה."מטומבל כזה.
ויוני הסתכל עלי, ופתאום העיניים שלו נראו לי הכי-הכי עצובות שאפשר. ואז חשבתי על תמונה נוראה...
קבר כזה, כמו כל הקברים, אפור כזה וקר. ועליו כתוב "פה נקבר"... די, הילה, אני לא מסוגל לתאר את זה.
אבל, אם להודות באמת, לפי הפרצוף של יוני גם הוא חשב על זה...
הילה, הוא תפס לי את היד וביקש ממני לומר לשירה שהוא אוהב אותה. ולאבא ואמא שלו שהוא אוהב גם אותם. וגם לאחותו ושני האחים שלו, וגם...
ורק אז תפסתי מה קורה פה!!! יוני עוזב מאחוריו כל כך הרבה אנשים ודברים שהוא אוהב! הוא פשוט מסתכל לי בעיניים וקורע לי את הלב.
לרגע הסתכלתי על הפצעים שלו. אני אומר לך שאם הייתי רוצה לתאר מה שראיתי היה ששחיתי בים של דם. שלולית.
ואז יוני פרש לפני את היד שלו. יכולתי לראות בבירור את קו החיים הקצר שלו. תפסתי לו את היד ולחצתי אותה חזק. יוני עצם את העיניים שלו. אחר כך באו ולקחו אותו. אמרו לי שלוקחים אותו כדי לטפל בו.
אבל אני ידעתי שהיום יאמרו ברדיו "עוד חייל נהרג..." כן, הילה שלי, יוני הוא סתם עוד חייל...
הילה, את יודעת מה?! אני בוכה עכשיו. אנשים עוברים לידי ושואלים אם אני צריך עזרה. "כן," אני רוצה לצעוק. "אני רוצה שמישהו יקח אותי מכאן!!"
אף פעם לא הייתי מוצלח בכתיבת מכתבים כשהעיניים שלי רטובות ואני לא רואה כלום.
הילה, אבל אני חייב לכתוב לך, ואת הדמעות לא אוכל לעצור... בהתחלה חשבתי לא לומר לך שאני בוכה, כי הרי גברים לא בוכים. זה לא נכון... ראיתי הרבה מאד בוכים ביום האחרון.
הרבה שראו את חבריהם נעלמים לפניהם, או שראו את חייהם עצמם עוברים מול עיניהם. וכל מה שאני רואה - יוני.
היי שלום, והלוואי שאני אצא מהגיהינום הזה.
אוהב אותך - נדב
תגובות
יוני, שד' יקום את דמו ואת דם כל ההרוגים. הנרצחים, יותר נכון.
די ברור לי שזה לא הי'ה מכוון, אבל ישר עלה לי יוני אנקונינה הי"ד.
כמה כואב.
אני לא יכולה לומר "כתוב בצורה יפה" , כי \ה כואב, אז תדעי שהעבברת לי את כל התחושות, וקחי איזו מחמאה שאת רוצה...
גיסי הי"ד נהרג בלי להרגיש (שלא כמו אלה שהיו לידו) אז לפחות הפרידה הכואבת הזאת מן העולם נחסכה ממנו.
(שמעתי פעם מדרש על הצדיקים שה' לוקח את נשמתם מן העולם הזה,כמו שלוקחים שערה שצפה בכוס חלב,משהו כזה חלק וקל.הלואי שכל ישראל יזכו לשיבה טובה ולאחריה יפטרו מן העולם בקלות,כשערה מכוס חלב)
ואסיים כמו החבדניקים (ותודה לאריה לוי מקטמון ירושלים שלימד אותי):
יה"ר שיתקיים בנו בקרוב ממש היעוד של "הקיצו ורננו ישני עפר" אמן.
כמו שכולם אמרו: חזק ומרגש, באמת טוב!
שלא נדע עוד צער...
סיפור ממש חזק!