שחר שפשף את עיניו. לאט לאט פקח אותן, וכשנזכר שאין למה לפתוח - שב ועצם אותן. אור הבוקר חדר ברכות והסתנן דרך שמורות עיניו העצומות וקרא לו לחזור. הוא לא יכל להתאפק וקם.
"אמא" הוא נכנס למטבח הקטן. אמא לא היתה שם. היא ישבה בחוץ. הוא פתח את ארון המטבח וחיפש משהו לאכול. הוא לא מצא כלום וטרק את הארון בזעם. המדף שהיה תלוי על הקיר התנדנד... שחר הספיק לברוח בחזרה לחדר השינה לפני שחצי מהקיר התמוטט. "אההההההה!" צווחה חדה נשמעה מהחצר. "נפל פצמ"ר..." שירה נכנסה בוכיה לחדר ושחר מיהר להרגיע אותה. "זה רק הקיר החזק" סינן במרירות. "את יודעת..." שח לה, כאילו היא תבין אותו. "יש פיתרון לכל מתיישב..."
****
שחר התעורר בבהלה. הכל חזר אליו. הוא נכנס למטבח הצר והכין לעצמו כוס קפה. הוא הביט מבעד לחלון, אל הנוף התל-אביבי טיפוסי שנראה בחוץ. הוא שוב חלם עליהם... "שחר..." שרון נכנסה לחדר. "מה יש?! למה התעוררת?"
"אוף!... שרון, למה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם??? " שרון התקרבה אליו וחיבקה אותו. "די, שחרו'ש... זה היה לפני שנה. אתה יודע שיש להם איפה לגור. יש את אתר הקראווילות בניצן. תפסיק להיות יותר מידי אכפתי..."
שחר נענע בראשו. הוא השתחרר מחיבוקה של שרון ויצא החוצה.
הוא היה שם. הם היו שם. משפחה אחת, יפה... ילדים יפים... הם נתנו לו תמונה שלהם. מאז אותו היום לא הציץ בה אפילו פעם אחת. גם עכשיו, שנה אחרי, הוא עוד יכול לקרוא לזה "טרי". הכאב עוד חתך בו כמו סכין ניתוחים... הוא הרגיש כמו ילד קטן ואבוד.
הוא לא יכל לסבול זאת והחל להסתובב ברחוב, הולך לאן שרגליו נושאות אותו... על פניו חלפה נערה דתיה. על פרק ידה היה קשור סרט כתום. והוא, אילו רק יכול, היה מתכופף לפניה, ומבקש ממנה ס-ל-י-ח-ה!!!
אם זה יכול לעצור את הכאב...
****
"מה יש לי לחפש בתל אביב??" שאל את יאיר. "נו, קבעתי עם בנדוד שלי שאני נפגש איתו. תציל אותי, אני לא יכול ללכת לבד. וחוץ מזה, שחר, הגיע הזמן שתתנער מהרביצה שלך על המיטה בחדר! מה נראה לך , שזה יעזור?"
שחר התאמץ שהרעד לא ישמע בקולו.
"יאיר, אני לא רוצה!" אחיזתו במכשיר הטלפון התהדקה. הוא כאילו ניסה להעניק משנה תוקף לאמירתו על ידי כך.
"תפסיק לרחם על עצמך!" הטיח בו יאיר. שחר נעצר בניסיון להסדיר את נשימתו. יאיר אמר כל מה שחשב. "סבבה, אני אבוא". הוא טרק את הטלפון והתמוטט על מיטתו, ממרר בבכי, ומקווה שאף אחד לא יכנס עכשיו לחדר.
****
"שחר, אתה בא איתי לתחנה המרכזית? אני צריכה לפגוש שם חברה..." שחר חילץ את עצמותיו הכואבות. "הי, הפעם אני לא רוצה לשמוע ממך 'לא'!! נו, באמת! בחור שעוד שניה הוא בן עשרים ושתיים, כל היום רובץ מול הטלוויזיה ולא עושה כלום! אתה בא!" שרון קבעה. והוא חרק שיניים. ובא.
****
יאיר ושחר פסעו בתחנה המרכזית, נבלעים בהמון.
שרון ושחר פסעו בתחנה המרכזית, נבלעים בהמון.
השקית של שחר נפלה על הרצפה, והוא התכופף להרים אותה.
מול שחר פסע מישהו ששקיתו נפלה. שחר התכופף להרים אותה.
שחר מניצן ושחר מתל אביב הסתכלו זה בעיניו של זה. שניהם הכירו זה את זה.
שחר שגיא מגוש קטיף, ושחר החייל שנכנס לבית משפחת שגיא.
שחר מול שחר, והלילה ירד...
---------------------------------------
כתבתי את זה בשנה לגירוש הנוראי...
תגובות
(ונתחזק, בעזרת ה')
דרך אגב,זה אמיתי לגמרי.
קוי הטלפונים של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון)
כמעט קרסו בחודשים שאחרי הגירוש מחיילים שפנו לבקש עזרה, שתדעו.
הנזק הגדול יותר נגרם אצל המחריבים דוקא....
שוב,בלשונו של אדיר זיק זצ"ל :
"אל יאוש יהודים ! אנחנו ננצח !"
חודש טוב ומבורך,מלא אור ושמחה לכל בית ישראל !
בס"ד.
פשוט מהמם!
אני מוסרת לך ד"ש משחר שבניצן...
אה, נ.ב
הוא אמר גם שאת כישרונית.
התעלית על עצמך [אמ... קחי את זה כמחמאה]!! אוי, יסכוש... גאוני!!
הרעיון... והפסקה האחרונה...
למה תמיד ממליצים לפניי?!
תודה על הפירגון... : )
יסכונת