ועכשיו דחפו אותי לבמה.
והזרקורים מסנוורים. נשכבת על הבמה, מליטה את הפנים בידיים.
לא יכולה להסתכל לכיוון היציע, כי כולם שם, והם מביטים במבט מחכה, מצפה. לְמַה?!
כולם היו כאן, או יהיו כאן. ועכשיו תורי.
האורות מהבהבים ויוצא עלי מין עשן כזה, עם ריח מתוק-חריף...
עוצמת עיניים, מנסה להתרכז.
לדלות שביבי מחשבה מתוך המוח המרוקן.
אוי, לא! מה לומר?!
אני צריכה טקסט...
אז אולי אני אעז...
אז לאט-לאט אני מתרוממת, עוד בעיניים עצומות.
ניתקת מרצפת הבמה החלקה, כמו תינוק שהרגע ניתקו אותו מחבל הטבור, ממה שהוא הכיר עד עכשיו, ממה שנתן לו חיים.
וגם העיניים מגיבות לאור, ונפקחות אט-אט.
ושניה לפני שהן נעצמות שוב בבהלה, כשהאישונים מתרגלים לאור, הם קולטים באחת השורות האחוריות מישהו עם שלט:
"שחקי אותה, מותק!"
תגובות
לא דמיינתי שככה את מרגישה...
בהצגת סופשנה היית מצוינת!!
ו...הקטע-
מצוין!! כתיבה יפה, השורה האחרונה קצת הורידה את האיכות בשפה הפשוטה והנמוכה... אבל את הקטע בכלליותו אהבתי.
קטע מקסים!!
<אבל אני לא מתחברת... חחחח...>