בסיעתא דשמיא
ארים ראשי / פרק א':
"בואנה אחותי, דפקת הופעה.."
רוני חלפה על פני הנער ששרק לעברה, ללא התייחסות, היא כבר היתה רגילה לתגובות מעין אלו כשנהגה לעבור באזור השוק העירוני, שם ישבו נערים חסרי מעש, בוחנים בעניין כל עובר אורח.
למרות שרוח קרירה החלה לנשב, רוני היתה לבושה כאילו אמצע תמוז עכשיו, מכנסי ג'ינס קצרצרים וגופיה..
חיוך שובב ועצוב עלה על שפתיה כשחשבה איך אמא היתה מגיבה אם היתה רואה את הבת ה'צדיקה' שלה מתהלכת ככה ברחובות ת"א, אם היא לא היתה מתעלפת אז, אז..
בום.
"וואי, סליחה אחותי, לא שמתי לב, מצטער..".
רוני נעמדה, שפשפה בחוזקה את מצחה הכואב, והביטה לעבר הנער שהתנגשה בו.
היא רצתה לרוץ.
לברוח.
לא משנה לאן. אבל לא לפגוש בעיניים האלה.
דמעות עלו בעניה.
"וואיי מצטער, זה כ"כ כאב?" הנער הביט בה במבוכה, אבל ראשה כבר היה במקום אחר, מעבר להתנגשות.. הוא כ"כ הזכיר לה אותו, העניים התכולות, הכיפה הגדולה שלראשו, הציצית הגדולה שלבש מעל חולצתו, המבט, הניצוץ..
"לא.. אה.. זה בסדר.." היא התעשתה, לא מצליחה לעצור את שטף הדמעות שזלג מעניה.
"בטוחה? זה לא נראה ככה.." שאל בהיסוס. "צריכה עזרה או משהו?"
"תודה, אני יהיה בסדר.." היא הפנתה את גבה, והחלה לפסוע בצעדים מהירים.. היא הלכה, לא יודעת לאן, עוברת על פני שטף החיים שהמשיך כאילו לא קרה דבר, חלפה על פני כולם, כשהכאב זועק מתוכה.
היא התיישבה על חלקת דשא בפארק הענק שאליו הגיעה, טומנת את ראשה בין כפות ידיה,
דמעות וזכרונות צפים ועולים..
* * * * *
יום חמישי. השעה היתה שעת צהריים.
"אמאאא!! אני יוצאת עם שירה לקניות בירושלים" קראה רוני לחלל הבית, מחכה לתגובה שלא איחרה לבוא..
"בסדר חמודה, תשמרי על עצמך, לקחת סוודר? יהיה קר"
"לקחתי, נחזור בערך ב10 וחצי בלילה אנחנו הולכות גם לראות את הסניף של חברה שלי.. ביי.."
"ביי"
רוני יצאה מהבית לעבר ביתה של שירה לאסוף אותה, 'וואיי.. איך רעות תשמח כשתראה אותנו בסניף, הבטחנו לה לבוא לבקר בשבוע של שבת ארגון..' חשבה לעצמה.
"רוני! מה המצב?" וחיבוק
"שירה! כאילו שנים עד שרואים אותך, מה נשמע? איך בשביעית? מה קרה - כל שבת היא שבת אולפנה בזמן האחרון?" שאלה בחיוך. קו 983 נעצר בתחנה, הן עלו, שלימו לנהג והתיישבו במושב אמצעי.
"לא נשמה, זאת את שלא רואים אותה, כל היום פרוייקטים, התנדבויות, אולפנה, סניף, מה קרה, שכחת את החברות מהיישוב?!",
האוטובוס עשה את דרכו באיטיות בעליות ירושלים, ונעצר כשהגיע לתחנה המרכזית..
"טוב, תקשיבי" אמרה רוני, "אני בעקרון צריכה חצאיות ליום חול, אז נלך קודם לקנות ואז נלך לסניף של רעות, סבבה?"
* * * *
"הצילו!!.."
שתי יצורים מלאים בצבע גואש מכף רגל ועד ראש, חלפו בריצה אחד אחרי השני, כשהראשון - חניך ככל הנראה - אוחז בידו קובץ דפים, והשני, המדריך, רודף אחריו תוך קריאות " אורי! תחזיר לי את זה מיד!".
"נראה לי מסוכן להכנס לפה עם בגדים כמו שלנו.." אמרה שירה בחיוך ענק ונכנסה לתוך המבנה הענק, ששימש לסניף בנ"ע, או יותר נכון למפעל לייצור חניכים צבועים בגואש..
"שירה! רוני! מה אתן עושות כאן?!" רעות התקרבה אליהן במהירות, באה לחבק, אך שתיהן ברחו הצידה כשראו את בגדיה המלאים בגואש..
"אויי סליחה, חח.. שכחתי כבר מכל הגואש הזה! אימאל'ה, אני לא מאמינה שאתן פה! איזה כיף!! בואו תכנסו.."
רוני ושירה הובלו אחר כבוד, למקום שכנראה היה בטוח ונקי בסניף, לחדר הדרכה.
"הכניסה מותרת אך ורק למדריכים" ציין השלט, "העבריין יענש!"
"אחלה סניף יש לכם", אמרה רוני בחיוך, "תגידו תודה, לפחות הוא לא מתפרק כמו שלנו."
"כן, אה?! אחלה סניף!! מיותר לציין את העובדה שלדוגמא, רק חצי סניף צבוע וכבר נגמר כל הגואש על מלחמות צבע. אז מה נשמע חברות? איזה כיף לראות אתכן כאן, פשוט שפיציות שבאתן!!"
"ברוך ה', חיים.. את יודעת, מידי פעם כשאפשר אז גם בודקים מה שלום החברות.. אהמ.. אהמ.." כיחכחה בגרונה שירה ושלושתן פרצו בצחוק. רוני שירה ורעות היו שלישיה ידועה בכיתות ז' ח' כשעוד למדו ביחד, אבל בכיתה ט' כל אחת פנתה לדרכה, לאולפנה שלה, ורק פעם בחודש לערך, מצאו זמן להפגש, בין סניף, בגרויות, לימודים וחברות חדשות..
דלת חדר ההדרכה נפתחה..
"אוייש, סליחה, אפשר לקחת משהו?!" בפתח הדלת עמד אחד המדריכים, לא גבוה, בגדיו צבועים בגואש, כיפה גדולה (שמשום מה הצליחה להשאר נקיה) בצבע ירוק זית על ראשו..
ואז פעם הראשונה היא פגשה בהן..
אותן עיניים תכולות..
תגובות
אז קדימה לתקן את זה:
"וואיי מטער, זה כ"כ כאב?"
ויישר כח על הכתיבה! :-)
הכתיבה שלך טובה, ולפי מה שאני רואה פה את יכולה יותר להשתמש במשלב טיפה יותר גבוה גם כשאת כביכול מצטטת את החבר'ה שמדברים שם, ה"קפיצות" בין המשלבים עושים בלאגן ולא כיף לקרוא את זה ככה..
כדאי לחסוך בסימני קריאה!!! ובכלל, בסימני פיסוק, לעבור שוב ולראות רק איפה שצריך באמת.
בסיפור בד"כ אין סוגריים, את הסוגריים משאירים למחשבות של המספר או שכותבים אותם בתור עובדות.. זה גם מסרבל את הקריאה ולא נותן לה לזרום.
היית צריכה לענ"ד לתת לסיפור להתקדם טיפה יותר, ורק אז לקטוע אותו, באיזה נקודה שיותר מושכת אותנו להמשיך ולעקוב.
גם מריחת אותיות היא מיותרת ומעצבן לקרוא ככה.. [ע"ע "אממאאאא!!!" או משהו בסיגנון.]
"יום חמישי. השעה היתה שעת צהריים." נתת את הרקע בצורה ברורה מידי, היה כדאי שישתלב בסיפור ולא יינתן ככה בצורה ישירה, למרות שגם זה בסדר.
בשורה שלישית לפני הסוף כתוב "בצבע ירו זית על ראשו.." אז תתקני, אמור להיות "ירוק".
כל הביקורת פה באמת בונה ולטובתך..
ישלך את זה בתור התחלה, תעבדי על זה ותצליחי!
ישלך כישרון!
בהצלחה נשמה!! :-)
ואם את רוצה לדעת היא בכלל לא מתחילה רק עכשיו לחבר סיפורים יש עוד סיפורים ממש מדהימים שלה (כגון:שתיקה רועמת")
בקיצור שיה לך בהצלחה עיםן הביקורתיות שלך(לע"נד את צריכה לעבוד על המידה הזאת..)
(יש כזה דבר גופייה ארוכה???ואני לא ידעתי???)
:)....
עיניים במקום עניים,
מצטער במקום מטער,
שילמו במקום שלימו,
בעיקרון במקום בעקרון,
ירוק במקום ירו..
אבל חוץ מזה, ממש טוב.
מה שכן הפריע לי, שאם החלק הראשון הוא עכשיו, והחלקים השני והשלישי הם לפני זה, אז תכתבי תאריך או משו... זה לא מספיק "יום חמישי, שעת צהריים"
לענ"ד
:)
מחכה להמשך....
תמשיייככיי
כלל הכבוווד לך ( :
אבל..
אל תעצרי באמצע..
התחלת סיפור, תסיימי אותו..
בהצלחה!
אהבתי וממש התחברתי.
אוף, למה הכל מתחיל ונגמר בזה..?! :-(
תהילה. (הייתי פה פעם, למי שזוכר, חחח..)
ונ"ב-
איזה שם דפקת אחותי..כל הזכויות לשי גבסו..:-)
שימי לב לזה.
יש יותר מידי נקודות דומות.
אני לא זוכרת מה הסיפור. אבל זה ממש דומה.
עוד הערת דקדוק-
פסקה ראשונה, 4 שורות לפני הסוף-
אני יהיה בסדר--> אני אהיה בסדר.
הפריע לי.
חוצמזה ומההערות הנ"ל- טוב.
סיפור מדהים, מעניין לאן זה יתפתח...
המון הצלחות!
כתיבה ממש יפה,זורמת, פשוט כיף לקרוא=]
עשה לי חשק לקרוא את ההמשך..
מצטרפת ל-חותרת- לגביי הערות...
הצלחות, מחכה להמשך!
הערה קטנה-בפסקה השניה-"שני יצורים" ולא"שתי יצורים..."
וואו, סיקרנת בטירוף. התחלה טובה :)
מה שרציתי לומר כולן כבר אמרו פחות או יותר,
אז רק לומר שקראתי והלוואי שתמשיכי מהר :)
-הסנה בוער-
רק "לבושה כאילו אמצע תמוז עכשיו", קצת צורם לי במשפט, סלנגי מידי.
באמת יש לך את זה, אשמח לקרוא תהמשך. בהצלחה.
איך בודקים?!?!?