יצירות של .בת מלך.

 
בע"ה

יוצאת רק לרגע,
לא רוצה לחזור.
כמו מצאה לפתע
משב רוח, קרן אור.

לוקחת נשימה,
מרימה את עיניה.
דמעה של דממה
מביעה רגשותיה.

מנסה להכיל את הכל,
מנסה להרגיש כה קרובה.
פתאום זה בא בגדול,
פתאום זה נדלק וזה כבה.

רוצה להביט בשתיקה אוהבת,
רוצה להיות רגועה נלהבת.
מייחלת לרגע של אושר שלם,
לרגע בו לא

בע"ה

(אז אחרי הרבה זמן שלא כתבתי,
שמחה לצרף עוד פרק לסיפור.
קריאה מהנה ואשמח לתגובות).


ארים ראשי / פרק ז':

רוני פתחה את הדלת בחשש, ונעצרה במקומה. לעיניה התגלה חדר גדול חמים ועמוס. שולחנות עץ מסודרים בצורת ח' גדולה ושולחן בודד ולידו סטנדר אל מול הח'. מדפים-מדפים עמוסים לעייפה בספרי קודש מכסים את הקיר הימני. בפינת החדר עמד שולחן ועליו מיחם, כוסות, סוכר ותה

בע'ה
כשדיברת, שתקתי.
האזנתי לקול הגלים.
כששמחת, חייכתי.
הבטנו אל המרחקים.
כשכאבת, בכיתי.
ישבנו על החוף.
גם כשהסתכלתי לתוכך,
ראיתי את עומק הים האין סופי..
ועכשיו,
עדיין על החוף,
אך מביטים אל הסערה..

בסיעתא דשמיא

ארים ראשי - פרק ה':

"שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי ושזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בא פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בא פחות מחציה..". בית המדרש של ישיבת 'אורות' המה בקולות לימוד התורה. שורות שורות של בחורים חלקם לומדים בחברותות, בעיצומו של וויכוח לוהט. חלקם שקועים בדממה, מתנוענעים בדבקות.
עמיחי היה שקוע בסוגיית גמרא, מתנוענע בדבקות, מצחו מקומט ושפתיו נעות

בסיעתא דשמיא!!

ארים ראשי / פרק ב':

רוני נופפה לשירה מעבר לחלון. האוטובוס נסע, ורוני נשארה בתחנה, מנסה להתגונן מפני הקור המקפיא של ירושלים.
"אפשר לבקש ממך טובה?" רוני הסתובבה לאחור ופגשה שוב באותו מדריך שנכנס לחדר הדרכה כשהן ישבו שם. "בוודאי", אמרה בחיוך, מופתעת, "וואיי.. לא נעים לי", אמר במבוכה, "אבל.. אני רואה שנתקעתי בלי כסף בכלל ואני צריך לחזור היום הביתה.." "קח, בשמחה",

ושוב,
רגשות ישנים שעולים וצפים
לפעמים מכאיבים
לפעמים מיטיבים
עם שיר עתיק
ושיחות אל עבר הזמן
וחיוך קטן וביישן
ורצון, וסימן שאלה
ותפילה משותפת שעולה.
ותהייה - איך עומק נוצר ונרקם?
לא חברות, אינה ידידות. מעבר לשם.
רגש לא מוגדר,
לא מגודר במילים, מחשבות.

בע"ה
חשבתי שזה היה אמיתי,
ששוב לא נשבר.
שההליכה האיטית
תיעצר רק מחר.
ושוב הקריעה,
אך הפעם שמחה.
ושוב הכאב,
רק בישבילך.
ועצב נדחק
לפינה רחוקה
לא רוצה לחזור
לתת שוב מכה.
ניסיתי לקום,
ועכשיו?
שוב??
אז לתוך הארגז
נוספו עוד כלים,
עוד דמעות ושיחות
הבטים חדשים,
מפחדת להתקרב
להזכר ולחשוב
רוצה להמשיך
שיהיה רק טוב..
שאם

בסיעתא דשמיא

ארים ראשי / פרק ו':

"עמיחי,
כשתקבל את המכתב הזה בוודאי לא תבין מה נזכרתי בך אחרי כ"כ הרבה זמן. עברו כבר 3 שנים מאז אותה שיחת טלפון בה סיפרתי לך על הדרך החדשה בה בחרתי ללכת. אולי זה נראה לך כאילו היה זה אתמול - אך לי נראה כאילו עברו יובלות מאז. עברתי המון.. (ובטח גם אתה).
בבוקר שלאחר שיחת הטלפון ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן מכאן. החלטתי לצאת ולראות עולם. ארזתי תיק

בסיעתא דשמיא

ארים ראשי/ פרק ג':

"את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?", אביטל ישבה על קצה המיטה של רוני, מנסה לשוא לקבל תשובה כבר במשך עשר דקות, "את לא מבינה שאת מזיקה רק לעצמך? תסתכלי איך את נראית.. כבר יומיים את במיטה, מהרגע שירדנו מהאוטובוסים מהגוש לא הוצאת את האף שלך מהבית, ורוני, את יודעת טוב מאוד שאת יכולה לשתף אותי במה שעובר עלייך..". שתיקה. רוני התחפרה עמוק יותר מתחת לשמיכת

בסיעתא דשמיא

ארים ראשי / פרק א':

"בואנה אחותי, דפקת הופעה.."
רוני חלפה על פני הנער ששרק לעברה, ללא התייחסות, היא כבר היתה רגילה לתגובות מעין אלו כשנהגה לעבור באזור השוק העירוני, שם ישבו נערים חסרי מעש, בוחנים בעניין כל עובר אורח.
למרות שרוח קרירה החלה לנשב, רוני היתה לבושה כאילו אמצע תמוז עכשיו, מכנסי ג'ינס קצרצרים וגופיה..
חיוך שובב ועצוב עלה על שפתיה כשחשבה איך אמא

בסיעתא דשמיא

ארים ראשי/ פרק ד':

רוני סגרה את דלת הבית בדממה, ופסעה על קצות האצבעות לכיוון הרחוב, היא הרגישה לא בנוח עם מכנסי הג'ינס הצרים שלבשה מתחת לחצאית הבורדו הארוכה שעליה, והגופיה השחורה הקצרצרה שלבשה מתחת לסוודר בני עקיבא שקיבלה בשבט החדש, כשיצאו למחנה סיירים. שערה היה אסוף באלגנטיות לקוקו ארוך, היא תמיד רצתה לפזר אותו, שיער שטני מתולתל ולא מנופח, אבל הרגישה שלא מתאים. היה