בסיעתא דשמיא
ארים ראשי/ פרק ד':
רוני סגרה את דלת הבית בדממה, ופסעה על קצות האצבעות לכיוון הרחוב, היא הרגישה לא בנוח עם מכנסי הג'ינס הצרים שלבשה מתחת לחצאית הבורדו הארוכה שעליה, והגופיה השחורה הקצרצרה שלבשה מתחת לסוודר בני עקיבא שקיבלה בשבט החדש, כשיצאו למחנה סיירים. שערה היה אסוף באלגנטיות לקוקו ארוך, היא תמיד רצתה לפזר אותו, שיער שטני מתולתל ולא מנופח, אבל הרגישה שלא מתאים. היה ברור שלה שהיום במסיבה היא תפזר אותו. בתיק צד האולפניסטי שלקחה איתה היתה ערכת איפור שרכשה היום ונעלי עקב שחורות.
היא התקרבה לתחנה המרכזית, רואה מרחוק את אביה שמנופפת לה לשלום, וניסתה לשוא לבלוע את הגוש שעמד לה בגרון. "שלום", אמרה בקול שקט וצרוד כשהגיעה למכונית, אביה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש, "נשמה, את הולכת להקים דוכן של ראש יהודי במסיבה או משהו כזה?! מזה הבגדים האלה?" רוני הרימה טיפה את החצאית ומכנסי הג'ינס שלה ביצבצו, אביה התפרצה מצחוק, "שובבה, טוב לא תארתי לעצמי שתצאי בג'ינס מהבית, יאללה חברה לאוטו", שניהן עלו למכונית והתיישבו במושב מאחור, מקדימה ישבו שני נערים, שניהם חסונים, מדיפים ריח חזק של בושם משובח. הם התניעו את האוטו ויצאו מירושלים לכיוון כביש 1..
* * *
"רוני.."
שתיקה.
"אני יודע שיהיה קשה לדבר, אני מרגיש אשם בהרבה ממה שקרה לך", עמיחי חיכה שהיא תדבר, אבל זה לא קרה.
"קרה משהו?"
"לא", ענתה סוף סוף.
"רוני?"
"טוב, קרו הרבה דברים", התפרצה, "אתה כבר לא מכיר אותי, סבבה? השתנתי עמיחי, אני לא מבינה מה אתה רוצה עכשיו, מה נזכרת פתאום.."
"אני כן מכיר אותך, תפסיקי לשחק אותה", החזיר לה בקשיחות, תמיד היא אהבה את הטון הקשוח הזה שלו, לא עכשיו. "את חיה בפוזות, את עובדת על עצמך ולא על אף אחד אחר, את בכלל לא רוצה להיות במקום שאת נמצאת בו. פשוט הסתבכת כל כך חזק שאת מפחדת לצאת משם, ואת האמת רוני, שעלייך לא הייתי מאמין", הוא לא נתן לה להשחיל מילה, "אחרי כל השיחות שהיו לנו, את רוצה להגיד לי שאיך שאת עכשיו זאת הפנימיות שלך? את חושבת שאני לא זוכר שאת אמרת לי באותו ערב בירושלים, כשהלכנו עם כל המגורשים מהגוש, כמה שעות אחרי הגירוש, כן, את בעצמך אמרת לי, 'תראה כמה כוחות הקב"ה נותן לאדם להתמודד', איפה הכוחות שלך עכשיו? מה חשבת? שהם נעלמו פתאום? תפסיקי לחיות בסרט. זה לא את. זה כזה מגעיל. לא, אני לא מנסה לשכנע אותך לחזור, מיצידי תישארי שם, תיתבעי בבוץ שהכנסת את עצמך אליו, רק תיהי מודעת לעניין שאת חיה בסרט, ואם זאת הדרך חיים שלך, אז את תסבלי כל החיים, כי את כן יודעת מה האמת." הוא עצר לרגע משטף הדיבור, מעבר הקו לא נשמע רחש, הוא ידע כמו תמיד שמה שאמר נכנס לה ללב, שהיא לא תגיב עכשיו כי זה לא לכבוד שלה, אבל זה יגיע במוקדם או במאוחר.
"אין לי עוד מה להוסיף". חתם "אם את רוצה - את יודעת איפה למצוא אותי". הוא ניתק.
רוני לא זזה. היא היתה קפואה במקומה. בחיים היא לא קיבלה מכה יותר חזקה ממה שהיא קיבלה עכשיו. הוא ניער אותה חזק. בהחלט. והדבר היחיד שהיא רצתה עכשיו - זה לברוח!!!!!
* * *
"אז מה אחותי? מתרגשת?" אביה היתה צריכה לצרוח כדי לגבור על המוזיקה החזקה שהרעידה את המכונית, "מסיבה ראשונה, אה?!", רוני הנידה בראשה לאות הן וחזרה להיות שקועה בדרך, "מה את בשבוזים?! אחותי, צאי מזה! נעשה שמייח! מה יש לך?!", רוני ניסתה לחייך אבל לא הצליחה,
"עומררר!! תנמיך כבר את המוזיקההה!!" צרחה אביה לבן דודה שנהג, "מה אמרת?" הוא צרח בחזרה. "תנמיייייך!!"
לפתע, בבת אחת.
בום גדול.
צרחות.
סירנות.
אנשים רצים.
שקט.
תגובות
העלילה יפה ואת כישרונית לגמרייייי!
וואו!
כיאלו שאת הבוחנת של הסיפורים...
כן, אנחנו ה'בוחנים' של הסיפור.
התפקיד שלנו הוא לחדד את הנק' הטובות שבו, או את אלו שצריכות שיפור.
אם לא נעיר לה שיש שגיאות כתיב, איך היא תשים לב לתקן?
סיפור ממש טוב, העלילה זורמת, מעניין לאן זה יתפתח...
בהצלחה ממש ממש!
שווה להוסיף תאריכים כדי שנבין מה לפני מה ויהיה יותר ברור.
מעולה!! בהצלחה בהמשך=]
מתי יהיה ההמשך????????????
אני משתדלת כמה שיותר מהר :)
בעז"ה.. בקרוב..
תמשיכי לכתוב,את מעולה!