בסיעתא דשמיא
ארים ראשי - פרק ה':
"שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי ושזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בא פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בא פחות מחציה..". בית המדרש של ישיבת 'אורות' המה בקולות לימוד התורה. שורות שורות של בחורים חלקם לומדים בחברותות, בעיצומו של וויכוח לוהט. חלקם שקועים בדממה, מתנוענעים בדבקות.
עמיחי היה שקוע בסוגיית גמרא, מתנוענע בדבקות, מצחו מקומט ושפתיו נעות בקול חלוש. הוא לא שם לב לרב אריאל, ראש הישיבה, שהתקרב לכיוונו. הרב הניח בעדינות את ידו על כתפו של עמיחי, עמיחי התנער וקם מיד כששם לב שראש הישיבה עומד לידו.
"שב עמיחי, לא התכוונתי להפריע בלימוד", אמר הרב בקול רך והתיישב בכיסא פנוי ליד עמיחי. "היכן אוחזים?" שאל הרב. עמיחי והרב אריאל שקעו ביחד בסוגייה בה אחז עמיחי, לאחר עשרים דקות של לימוד מעמיק הם סגרו את ספר הגמרא. הרב הביט בפניו של עמיחי. הוא תמיד הרגיש לא בנוח כשראש הישיבה הביט בו, הרגיש כאילו הוא חודר לתוכו, לתוך ליבו, סודותיו והרגשותיו. "מה קורה איתך עמיחי?" שאל הרב, קמטי דאגה קטנטנים במצחו. "אתה נראה לי מודאג מאוד בתקופה האחרונה". הרב השתתק ועמיחי השפיל את מבטו. "יש הרבה קשיים, הרב", ענה בשקט לאחר שתי דקות" "אני חושב שכדאי שתוציא את אשר על ליבך, אתה סוחב את השק הכבד הזה לבדך."
'איך אני יוכל להסביר לרב מה עובר עלי' חשב בכאב, 'איך אני יסביר לו את מה שקורה איתי ועם רוני, את מה שאני מרגיש, את זה שאני כל כך רוצה ללמוד תורה וההדרכה לוקחת ממני את הכוחות הדרושים לכך'.. "טוב, כשתרגיש בנח לדבר, אני פה. המשרד שלי פתוח תמיד בשבילך", אמר הרב והתרומם בכבדות מהכיסא "להתראות עמיחי".
הרב צעד באיטיות בין שורות התלמידים, עוצר פה, מבהר סוגיה שם, עמיחי הביט בו, שקוע במחשבות.
הוא השעין את ראשו על ידיו. 'ריבונו של עולם', לחש ללא קול, 'רק אתה יודע כמה באמת קשה לי, כמה אני רוצה להתקדם עוד בעבודתך, שזה הזמן להשקיע ולבנות עוד קומה בבניין הרוחני שלי, ועם זאת - כמה אני רוצה לצאת לעולם, להאיר באש קודש את עולמך, לקיים את שליחותי, לשמוח ולשמח, בבקשה ריבונו של עולם, תן לי את הכח הדרוש לכך, ואל תביאני לידי נסיון, עשני כלי לשליחותך..'..
הוא התרומם מהכיסא, מלא בכוחות מחודשים. ויצא מבית המדרש לכיוון הספסלים שליד חדר האוכל. הוא הוציא מכיסו את הפלאפון וחייג. לאחר מספר צילצולים הורם הטלפון מעברו השני של הקו וקול חלוש ענה.
"שלום",
"שלום רוני", אמר עמיחי מבלי משים לב לקול התשוש, "מה נשמע?"
"עמיחי.." אמרה ולא הוסיפה.
"התקשרתי בקשר לכסף, אני.."
"זה בסדר עמיחי, לא דחוף לי.". רק עכשיו שם לב שמשהו בקולה השתנה.
"הכל טוב??" שאל לפתע.
שתיקה. הוא הרגיש שמשהו מתרחש, וחיכה שהיא תספר. בכי קלוש נשמע מעבר לקו.
"רוצה לספר לי מה קרה?" שאל בשקט.
היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לספר. על הדיכאון שנכנסה אליו לאחר הגירוש, על ההצעה של אביטל וההחלטה ללכת לכותל, על הפגישה שם עם אביה, והפיתוי של המסיבה, על החולשה שלה באותו רגע, על ההחלטה ללכת למרות המצפון, והתאונה.
"את האמת עמיחי, שאני מרגישה עכשיו ריקנות, נמאס לי מהכל כבר, מאיך שהחיים שלי נראים, מזה ששומדבר לא הולך לי, ואיפה הבחירה החופשית שלי בכל הסיפור?" היא השתעלה והמשיכה, קולה שקט, הכאב והיאוש זועקים מתוכה, והיא אובדת.. "אני מבולבלת עמיחי. מרגישה חוסר. לא יודעת להסביר בדיוק מה עבר עלי מאז הגרוש, אבל מה שבטוח - כמה שזה ישמע לך מוזר - האמונה שלי פחתה". היא עצרה משטף הדיבור, מחכה לתגובה שלו, שלא איחרה להגיע.
"לא רוני, האמונה שלך לא פחתה ויש לך בחירה חופשית מלאה לעשות כרצונך, את רק מחפשת פירצה בגדר, תירוצים בשביל להתפרק ולעשות מה שבא לך, אותי הגירוש חיזק - ואת יודעת למה? כי האמונה שלי בריבונו של עולם חזקה כ"כ, שאני יודע שלאבא גם מותר להגיד לא לפעמים, אבא זה בא, ואנחנו מקבלים את הייסורים בשקט ובאהבה, וכנראה זה הגיע לנו, אבל את לא יודעת להתמודד, את מפחדת, את רוצה לפרוץ גבולות ולהכיר עולם שלא הכרת ושתמיד עניין אותך, והנה עכשיו, מצאת נקודת תורפה, אז את מנצלת את זה, ותדעי לך שאת רק מזיקה לעצמך." הוא עצר מחכה לשמוע אם יש תגובה, ומשלא הגיעה, המשיך. "רוני, אף אחד לא יצליח לעצור את כדור השלג הענק שמדרדר למטה, אף אחד, חוץ ממך, ויש לך את הכוחות הדרושים לכך, תפסיקי לפחד, תסתכלי על עצמך, תיראי כמה את שווה, תיראי איזה כוחות הקב"ה נתן בך, ותדעי שיש אנשים בעולם שרוצים לעזור לך - רק תתני להם את האפשרות. אני פה רוני, ואת יודעת את זה.".
"אני מרגישה שאין לי מספיק כוחות כדי לעצור את כדור השלג הזה, אני גם לא רוצה וזה תלוי ברצון, אני לא יודעת, כולי מבולבלת.." סיימה.
שוב שתיקה.
"אם תחליטי לשוב.. אז.. אני פה".
"להתראות", אמרה חלושות וניתקה.
"מה קורה אחי, מה אתה משובז??" יהודה התיישב ליד עמיחי, אוחז בידו שתי מנות פלאפל ענקיות, "שמתי לב אליך היום", קרץ לו יהודה, ודחף לידו את מנת הפלאפל הענקית.
"עזוב יהודה.. אני לא.."
"אתה כן!! קדימה, צדיק, תתחיל לאכול, ערב ר"ח היום, אז תזכה אותנו ביעלה ויבוא".
עמיחי קם בכבדות בלית ברירה והלך ליטול ידיים. 'די עם העצבות, די עם העצבות..' ניסה לעודד את עצמו, לשווא. הוא ראה מרחוק את ראש הישיבה משוחח עם שני חמשושים, והחליט שיגש אליו יותר מאוחר, לקבל קצת כדי להמשיך בדרך האיתנה...
תגובות
ממש ממש טוב!!
אהבתי את השיחה בין עמיחי לרוני, ממש טוב!, אני קצת מסתבכת עם קטעי דיבור ואצלך זה ממש יוצא חלק, כל הכבוד!!
המון המון הצלחות!!
תיקון קטן-בסוף[שורה לפניי האחרונה], שני חמשושים, ולא שתי..
לישיבה ??????
זה ממש יפה
''אני יודע שלאבא גם מותר להגיד לא לפעמים, אבא זה בא, ואנחנו מקבלים את הייסורים בשקט ובאהבה''
תיקון טעות-
אבא זה אבא. ולא אבא זה בא.
ממש ממש יפה! מחכה להמשך, המוני הצלחות נשמה (: