ארים ראשי / פרק ז'

בע"ה

(אז אחרי הרבה זמן שלא כתבתי,

שמחה לצרף עוד פרק לסיפור.

קריאה מהנה ואשמח לתגובות).

ארים ראשי / פרק ז':

רוני פתחה את הדלת בחשש, ונעצרה במקומה. לעיניה התגלה חדר גדול חמים ועמוס. שולחנות עץ מסודרים בצורת ח' גדולה ושולחן בודד ולידו סטנדר אל מול הח'. מדפים-מדפים עמוסים לעייפה בספרי קודש מכסים את הקיר הימני. בפינת החדר עמד שולחן ועליו מיחם, כוסות, סוכר ותה ומעליו שלט ססגוני: פינת תה!

אם עד עכשיו היא הספיקה להתחרט יותר ממאה פעמים על שהיא הקשיבה לעמיחי, עכשיו היא הגיעה לחרטה מספר מאה ואחת.

"שלום", ניגשה אליה בחורה נמוכה וחייכנית "אני אביטל, מהמדרשה פה, אפשר לעזור לך אולי?" שאלה בנינוחות.

"כן, בטח, כלומר.." רוני התבלבלה לרגע "אמ.. באתי לראות  את המדרשה.. ו.. השיעור של הרב ערן.."

'אוחח..' חשבה רוני לעצמה, 'תראה למה גרמת? בעצם, את אשמה בזה, הוא בסך הכל רוצה לעזור, מה את מאשימה אותו?' הכל היה בשבילה כ"כ מהר, הוא התקשר אליה בתחילת שבוע, בדיוק באותו זמן ששיחקה בפלאפון בחוסר מעש, מחכה שאמא תגיע כדי שהיא תוכל לצאת מהבית ולהשאיר את האחים הקטנים בשגחת אמה.

"הי", היא ענתה.

"היי.." שתיקה. "מה שלומך?" שאל,

"בסדר, חיה. ואתה?",

"ברוך ה' יום יום", שוב שתיקה. "וואיי, עבר הרבה זמן".

"כן.." אישרה.

"קראתי את המכתב רוני, חיכיתי לו."

"למי חיכית?" התבלבלה לרגע.

"למכתב" השיב בשקט, "היתה לי ההרגשה שזאת לא הדרך שלך"

'אז למה לא אמרת? למה לא צרחת 'אל תלכי'?' רצתה לזעוק בכאב אך השאירה לשתיקה לעשות את שלה.

"את כועסת עלי שלא מנעתי ממך להגיע לשם?" כאילו קרא את המחשבות שלה, ולא חיכה לתשובה, "מצטער רוני, את היית כל כך בתוך זה, גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח. בכל מקרה, "עיקר התשובה היא שישוב האדם אל עצמו" רוני, חשבתי המון על מה שכתבת, יש לך עבודה רבה, זה לא בא ברגל", עמיחי השתתק.

"אני כל כך.." אמרה כמעט בלחישה.

"אמרת משהו?" שאל.

"איך נכנסתי לשם? איך נפלתי? איך לא הסתכלתי הלאה? איך עצמתי עיניים? איך לא היה לי אכפת מעצמי, מהגוף והנשמה שלי, מהנפש שתינזק?" הדמעות קלחו, שטפו כל חלק טהור בתוכה.

"אתה לא מבין עמיחי, כל התקופה הזאת הייתי מנוטרלת, כל פעם שהנשמה שלי התחילה לצעוק דחפתי אותה אחורה והשתקתי אותה, לא התייחסתי למה שבאמת רציתי, לחלק האמיתי שבי, לנפש שנכווית שוב ושוב. ריבונו של עולם! תיראה לאן הגעתי! איך בכלל אני מעיזה לחשוב על הדרך חזרה? איך אני לא מתביישת בכלל להמשיך לחיות בצורה כזאת? איך?" הם שתקו שניהם, רק קולות הבכי נשמע, בכי טהור שפורץ מהלב, מבפנים, מטהר, משיב. הגעגוע לקודש, לטוהר, לתמימות, הציף אותה. היא הרגישה שהיא חייבת פשוט להוציא החוצה את כל הגועל הזה שהיא הכניסה לנפשה במשך החודשים הארוכים האלו שעברו עליה. והבכי עשה את העבודה בצורה כל כך טובה וטהורה.

עמיחי הקשיב ושתק. השתתף מרחוק. שמח על הבכי הזה. יודע גם הוא שזה בכי טהור ומטהר ששוטף הכל.

במשך דקות ארוכות היא בכתה מעבר לקו. היא ידעה שהוא שם, ויהיה שם כמה שהיא צריכה, עד לנקודה שיהיה אפשר להתקדם עוד צעד.

"עמיחי," אמרה בשקט לאחר השתיקה הארוכה, "אני מוכנה, אני רוצה",

"'מאין יבוא עזרי'" ענה לה לאט ובשקט, צעד אחר צעד, "זה בדיוק המצב שלך עכשיו רוני, מאין - מהכלום הזה שאת נמצאת בו עכשיו, משם - יבוא עזרי. ודווקא משם. לכי להתפלל רוני, הוא הכי יכול לעזור לך. אנחנו רק שליחים שלו".

"ומה הלאה עמיחי?".

"כשאת מתפללת תקשיבי לנשמה שלך, תשמעי מה רוצה, אבל תקשיבי לה באמת, תיראי מה הדרך בה היא רוצה לשוב, במה היא הכי חפצה עכשיו, לימוד תורה? מוזיקה? לבוש צנוע? מה הכי בוער לנשמה שלך, ואז, פשוט לכי אחרי שביקשה נפשך".

למחרת היא נסעה לכותל, לדבר עם בוראה, להקשיב לנפשה, אחרי הרבה זמן שלא עשתה את זה.

כשדיברו אחר כך הגיעו יחד למסקנה שמה שנכון בשבילה עכשיו זה ללכת לשמוע שיעורי תורה שידברו אליה.

כך מצאה את עצמה עומדת עכשיו בפתחה של המדרשה בתל אביב, אבודה ותוהה מה מקומה כאן..

אביטל הניחה יד מבינה על כתפה, "זה בסדר, ברוכה הבאה. בואי, תיכנסי", היא הובילה אותה פנימה אל בית-המדרש של המדרשה.