בסיעתא דשמיא
ארים ראשי/ פרק ג':
"את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?", אביטל ישבה על קצה המיטה של רוני, מנסה לשוא לקבל תשובה כבר במשך עשר דקות, "את לא מבינה שאת מזיקה רק לעצמך? תסתכלי איך את נראית.. כבר יומיים את במיטה, מהרגע שירדנו מהאוטובוסים מהגוש לא הוצאת את האף שלך מהבית, ורוני, את יודעת טוב מאוד שאת יכולה לשתף אותי במה שעובר עלייך..". שתיקה. רוני התחפרה עמוק יותר מתחת לשמיכת הפוך הסגולה, ושקעה במחשבות, 'אני לא מבינה אותם, הם לא רואים מה עובר עלי? הם לא מבינים שנשבר לי להאמין שכל מה שקרה הוא לטובה?' היא הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, איך קול קטן ושקט לוחש לה ביפנים: 'על מי את עובדת?! את יכולה לקום ולהתמודד, את סתם עושה פוזות', אבל לא, היא לא רצתה לקום, התמונות של החיילים במדים השחורים צפו ועלו שוב ושוב..
אביטל קמה מהמיטה בכבדות, נאנחת, וניגשה לפתוח את החלון. "רוני, את לא היחידה שעברת את זה, איך הם לא נשברו כ"כ? איך הם הצליחו לקום? תקומי! החיים לא נגמרו! יודעת מה - לכי, לכי לכותל, תשפכי לפניו הכל, תחזרי, ואז תגידי לי אם כבר אי אפשר להאמין יותר". אביטל יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת בעדינות, נותנת לרוני לשקול את הדברים שאמרה. 'תקשיבי לה', לחש אותו קול קטן במוחה, 'מה כבר יקרה?! לכי לשם תישפכי את הכל ותחזרי, תחליטי אם באמת לא טוב לך'.
רוני התיישבה במיטה, היא הביטה בעצמה במראה, לא מרוצה בכלל, נעמדה והחליטה..
* * *
טווטו....טווטו..
רוני לא העזה לפתוח את ההודעה, כמה זמן היא כבר שקועה בתוך מחשבות וזכרונות?! ראשה עוד טמון בין רגליה, בזווית עיניה ראתה את החושך שכבר הספיק לרדת, היא הרימה את הראש, משפשפת את העיניים שהיו אדומות מבכי, היה לה ברור מי שלח לה את ההודעה.. היא שפשפה את זרועות הידיים, מנסה להתחמם קצת, לשווא, רוח ירושלמית קרה גרמה לה להתעטשות אחת..
רוני עצמה את העיניים בחוזקה, מתלבטת אם לקרוא את ההודעה או לא, היא פקחה אותן ולחצה על: 'הצג'
"רוני, אני בשוק.. לא זיהיתי אותך. אני יכול להתקשר?! עמיחי".
היא סגרה את הפלאפון בעצבנות, ידעתי! למה זה היה חייב להיות הוא?! למה אחרי כ"כ הרבה זמן?!
היא לא ענתה להודעה. עדיין כאב לה מכל התקופה שהם עברו ביחד, 'את סתם כל הזמן מאשימה אותו, הוא זה שרצה לעזור ואת לא נתת לו, את זאת שחסמת את הדרך', זעק בה קול אחד, היא הרימה את הפלאפון לוחצת על 'הודעה חדשה' ומיד מתחרטת, 'זה לא נכון' ענתה לעצמה, 'אם הוא היה רוצה לעזור באמת הוא היה שואל'. 'הנה, עכשיו הוא מתעניין', אמר שוב הקול הראשון, 'כן, אחרי כל מה שעברתי',
טווטו....טווטו.. עוד הודעה. הפעם היא פתחה מיד, "רוני, אני יודע שקשה, אבל חושב שבאמת הגיע הזמן שנבהיר עניינים, יש מצב להתקשר או להפגש?", היא לחצה על 'התקשר'... שלושה חיוגים והוא ענה..
* * *
היא נכנסה לרחבת הכותל הענקית, צועדת באיטיות לעבר עזרת הנשים, כשלפתע הונחה יד על כתפה, "רוני! אני לא מאמינה, מה את עושה פה?!" רוני הסתובבה בבהלה, "אביה!!" חיבוק חם ואוהב, היא לא אמרה כלום כשראתה את אביה - לבושה במכנסי ג'ינס משופשפות, וסוודר חום דק ופתוח, היא ואביה גדלו ביחד מהגן עד כיתה ח'.
בכיתה ח' משפחתה של אביה עברה משבר בעקבות פטירתו של אחיה, אחרי חודשים רבים של סבל במחלה. התקופה הזאת נחרטה עמוק בזכרונה, אביה היתה מרבה להעדר, וגם כשהיתה בכיתה לא הרבתה לדבר, ישבה במקומה וחשבה.. רוני זכרה היטב אחת מהשיחות הבודדות שהיו להן, זה היה אחרי הפסקת עשר, כשהחליטו שהן לא נכנסות למתמטיקה: "אני כבר לא מאמינה יותר", אמרה לה אביה בשקט, שום שריר לא זז בפניה. "אם היית רואה מה עובר על אח שלי, גם את לא היית מאמינה", רוני הייתה מזועזעת אך שתקה, היא ידעה שאם תגיב, היא רק תחמיר את המצב וההרגשה עוד יותר ולכן נתנה לאביה פשוט לפרוק. "אני לא מבינה, איפה הקב"ה בכל הסיפור? הוא נמצא רק כשטוב לנו?", הם היו אז ילדות בכיתה ח', לא באמת הבינו מה משמעות ומטרת החיים..
"אז מה קורה אחותי? איך החיים?" החזירה אותה אביה למציאות. "אני יגיד לך את האמת, קשים.." היא נאנחה. "היית בגוש?" ניחשה אביה.. "כן, וכבר יומיים שלא יצאתי מהבית.."
"תשמעי אחותי," אביה הניחה יד על כתפה של רוני, "תצאי קצת מהבאסה, לכי, תהני, תבלי, תפסיקי להיות שקועה כל החיים שלך ב'למה לא הולך לי' צאי מזה כבר", אביה דיברה בלי הפסקה, "ת'אמת רוני חשבתי עלייך בשבוע האחרון, אבל אני לא יודעת אם זה יתאים לך.. אממ.." היא עצרה, חוששת להמשיך,
"מה? דברי.." עיניה של רוני נצצו, דווקא התאים לה עכשיו איזה משהו שיוציא אותה מהבאסה והדכאון שהיתה שרועה בו, "את נראית להוטה, תירגעי רוני, אני לא בטוחה שזה יתאים לך", בחשש, "נו.. מה?"
"טוב.. אני נוסעת היום למסיבה, מזה מסיבה?! הולכים שם להוציא את כל המיץ מהשפריץ, לפרוק הכל, להנות קצת, אפשר שם לעשות הכל, להתלבש איך שבא לך, לעשות מה שבא לך, זה רק נוער, בלי מבוגרים, בא לך על זה?! אני מזה ישמח אם תצטרפי.."
היה ברור לה שזה לא מתאים, 'אני?! במסיבה שכזאת?! ה' ישמור! עלאק דתיה..' הלב שלה פעם בחוזקה, דחף פנימי חזק אמר לה: 'לכי תיפרקי הכל ותחזרי, זה רק יעשה לך טוב', וקול שקט ורגוע זעק בתוכה 'רוני! את בחיים לא תעשי את זה, תעזבי אותך משטויות, זה לא את!', אבל הדחף שלה ללכת בסופו של דבר גבר,
"יש נשמה", התלהבה אביה אחרי שרוני נתנה אישור, היא התקרבה אל רוני ולחשה לה לאוזן "אל תדאגי, אף אחד לא ידע שהיינו שם, היום בשמונה ליד התחנה המרכזית, בן דוד שלי יבוא לאסוף אותנו, תתלבשי בהתאם.." אביה קרצה לה והתרחקה מהמקום..
תגובות
תלכי מחיל אל חיל.