בסיעתא דשמיא!!
ארים ראשי / פרק ב':
רוני נופפה לשירה מעבר לחלון. האוטובוס נסע, ורוני נשארה בתחנה, מנסה להתגונן מפני הקור המקפיא של ירושלים.
"אפשר לבקש ממך טובה?" רוני הסתובבה לאחור ופגשה שוב באותו מדריך שנכנס לחדר הדרכה כשהן ישבו שם. "בוודאי", אמרה בחיוך, מופתעת, "וואיי.. לא נעים לי", אמר במבוכה, "אבל.. אני רואה שנתקעתי בלי כסף בכלל ואני צריך לחזור היום הביתה.." "קח, בשמחה", קטעה אותו והוציאה מיד מארנקה שטר של מאה. "זה יספיק?" הושיטה לו, "כן," ענה, כולו מסמיק, "וואיי.. פאדיחות. עמיחי, דרך אגב", "רוני," ענתה שוב בחיוך. "זה בסדר תרגיש בנוח, תחזיר לי בהזדמנות. תרשום את המספר שלי..".
הם החליפו מספרים ונפרדו לאחר שתי דקות כשהגיע האוטובוס של רוני..
* * * * * *
מי שהיה נכנס לבית של משפחת כהן באותו יום היה רואה מיד שסערות מתחוללות בתוכו.
"אבל אמא, את לא מבינה שאם אנחנו אורזים זה אומר שהרמנו ידיים, שהתייאשנו?! איפה האמונה פה בכל הסיפור?! איפה האמונה עד הרגע האחרון?!" הרוחות סערו, רוני עמדה מהצד, מביטה בדודים שלה, יהודה, הבן דוד השמיניסט מתווכח עם דודה רבקה, מנסה לחשוב מה היה קורה אילו משפחתה היתה עומדת באותו מצב, בפני גירוש, 'אמא היתה אורזת' חשבה בחיוך, 'זה בטוח'.. "רוני, מה את מחייכת לך שם, בואי לעזור!" רוני נגשה לשבות בת דודתה לעזור בהכנת ארוחת הצהריים.
"צריך לבשל היום הרבה", אמרה שבות, "מגיעים היום מלא שבח"ים רעבים". שבות ורוני פתחו ארונות והוציאו מכל הבא ליד, הן החליטו על הכנת פסטה עם רוטב עגבניות, טיגון שניצלים בשריים, והכנת סלט ירקות גדול.
דפיקות בדלת.
"אריאלי", צעקה שבות מן המטבח, "לך תפתח את הדלת".. "או..טי.. שי..ביחים..ה..גיע..ו", "מה מתוק?" צעקה לו בחזרה, מנסה להבין מה הוא אומר, "שי..ביחים.. ה..גיעו..". "חמוד", צחקה רוני, "תמשיכי לבשל את הפסטה, אני הולכת לפתוח", רוני נגבה את ידיה ונגשה לכיוון הדלת, "שלום, קראה לעבר החבר'ה שעמדו בפתח, כולם לבושי חולצות כתומות או לבנות, חלקם לכבוד צבע המאבק, חלק לכבוד ראש חודש אב,
"היי!! עמיחי, מה אתה עושה פה?" שאלה כזיהתה את עמיחי מהסניף של רעות בירושלים, "רוני?? אני באתי להלחם קצת, את יודעת, מה את עושה פה?" שאל בהפתעה, "דודים.." ענתה בחיוך. "שלחו אותנו לאכול פה ארוחת צהריים.." אמר אחד הנערים, שנראה כאילו הרגע הוציאו אותו מפס ייצור לסרטים כתומים. "אוי, איך אני משאירה אתכם ככה בדלת, תכנסו, ויש לכן שתי אפשרויות: או לעזור לנו לבשל, כי הרגע התחלנו, בגלל כל הסערות שהיו פה, או לשבת על הספה, לראות חדשות." "ברור שלעזור", ענו כמעט כולם פה אחד.. הם ניכנסו למטבח הצפוף, שבות חילקה סכינים וקרשי חיתוך והם החלו במלאכה..
'בדיוק ככה הייתי צריכה שיראה אותי מישהו שמכיר אותי' חשבה רוני בגיחוך, מביטה על עצמה, היא היתה לבושה בחצאית ג'ינס ארוכה, חולצה של הגוש שגדולה עליה בחמש מידות בערך, שיהודה הבן דוד הביא לה, קוקו רופף, ומשקפי שמש שחורות על ראשה,
'מגניב שנפגשנו כאן', חשב עמיחי כשהוא חותך במרץ מלפפונים לקוביות לא בדיוק סמטריות, אם אפשר בכלל לקרוא לזה קוביות, 'אני חייב כבר להחזיר לה את הכסף, בהזדמנות, כשיהיה עלי'.
הם סיימו להכין את הארוחה, והתיישבו עם המשפחה לאכול.
"אז מה חבר'ה, אנחנו כל כך שקועים פה בתוך הבית, איך שם בחוץ? יש חדש?" שאל ראובן, האבא.
"היום הכוחות ניסו להכנס דרך השער", עדכן איתמר, אחד מהשבח"ים, "הם רצו לחלק את הצווי פינוי, וכשראו שלא מצליחים, לקחו צעד אחורה, אני חושב שהם הלכו.. או שהלכו לחפש דרך להכנס ליישוב" אמר בגיחוך.
שקט השתרר. כל אחד שקע במחשבתו שלו.
כשלפתע, הכל התחולל מהר כל כך. דפיקות. חיילים. צעקות. מסירת צווים. וכשהשתרר שקט בבית רוני מצאה את עצמה מחבקת את שבות ושתיהן בוכות. "איפה הלב היהודי שלהם?" שאלה שבות שוב ושוב.. "שבות, בואי נלך לבית הכנסת, כל הנוער שם.." הציעה רוני בקול שקט..
הן יצאו מהבית, צועדות לעבר בית הכנסת הגדול של נווה דקלים, צועדות בדממה, מביטות.. לא מאמינות, לא מצליחות לעכל את המחשבה שתכף הכל יגמר, כאילו לא בנו פה במשך 25 שנה..
הבתים, הכבישים, העצים שנטעו, הגנים, הסניף, האופניים הזרוקות באמצע הדרך, הפחים, המכוניות בחניות, הסרטים הכתומים, הסטיקרים והפלאיירים הפזורים בכל פינה, האוויר, האווירה, הרוח, החול, הים, הדקלים, האמונה החזקה שנבנתה פה במשך שנים על גבי שנים, הרוח היהודית, הדם שנשפך על פיסת הארץ הקדושה הזאת, הריח, ההרגשה, המקום, הקדושה..
הן צעדו לעבר בית הכנסת, מחובקות, שותקות, בוכות, מקוות..
תגובות
הסיפור מעניין יפה וזורם.
לעניות דעתי יש כמה נקודות שצריך לשים עליהן ת'דעת.
זה משהו ממש פעוט. אבל את לא חושבת שזה מוגזם שהיא הסכימה להלוות לו מאה שקלים?? זה ממש המון. הופתעתי. אלא אם כן היא ממש ממש בחורה נדיבה.
ועוד דבר שהרגשתי שהכל ממש קורה מהר מידי. גם לי זה קורה לפעמים. ואז כשמעירים לי אני שמה לב שזה באמת ככה...
היא רק הכירה אותו... ובאותו פרק היא כבר פגשת אותו.. היה לי חסר משהו. איזה קטע נוסף.. לדעתי.
אבל את מוכשרת בטירוף!!!
בהצלחה ענקית!!!
סיפור ממש טוב!!,
כמו שאמרה היידי לפני - יש לך את זה!!
רק, משהו קטן - נראה לי שיש יותר מידי פירוט במה שיש בגוש, הרי זה די ברור שבנו שם חיים שלמים שעכשיו נהרסים מין היסוד, אולי פשוט להוריד קצת דברים, לי זה היה טיפה יותר מידי... (לא אומרת להוריד הרבה אולי ת'דברים היותר שוליים)
חוץ מזה - ממש מעולה!!
כל הכבוווד לך
""היום הכוחות ניסו להכנס דרך השער", עדכן איתמר, אחד מהשבח"ים, "הם רצו לחלק את הצווי פינוי, וכשראו שלא מצליחים, לקחו צעד אחורה, אני חושב שהם הלכו.. או שהלכו לחפש דרך להכנס ליישוב" אמר בגיחוך.
שקט השתרר. כל אחד שקע במחשבתו שלו.
כשלפתע, הכל התחולל מהר כל כך. דפיקות. חיילים. צעקות. מסירת צווים. וכשהשתרר שקט בבית רוני מצאה את עצמה מחבקת את שבות ושתיהן בוכות. "איפה הלב היהודי שלהם?" שאלה שבות שוב ושוב.. "שבות, בואי נלך לבית הכנסת, כל הנוער שם.." הציעה רוני בקול שקט..
הן יצאו מהבית, צועדות לעבר בית הכנסת הגדול של נווה דקלים, צועדות בדממה, מביטות.. לא מאמינות, לא מצליחות לעכל את המחשבה שתכף הכל יגמר, כאילו לא בנו פה במשך 25 שנה..
הבתים, הכבישים, העצים שנטעו, הגנים, הסניף, האופניים הזרוקות באמצע הדרך, הפחים, המכוניות בחניות, הסרטים הכתומים, הסטיקרים והפלאיירים הפזורים בכל פינה, האוויר, האווירה, הרוח, החול, הים, הדקלים, האמונה החזקה שנבנתה פה במשך שנים על גבי שנים, הרוח היהודית, הדם שנשפך על פיסת הארץ הקדושה הזאת, הריח, ההרגשה, המקום, הקדושה..
הן צעדו לעבר בית הכנסת, מחובקות, שותקות, בוכות, מקוות..
"
נ.ב החלוקת צווים הייתה בי"א אב
ואי, החזרת אותי 5 שנים [!] אחורה.. אפילו לא רמזת לזה בפרק הקודם :P
את ממש רצה עם העלילה. תני לנו יותר תיאורים, ספרי לנו לאט לאט- אני לא אומרת למרוח אבל הכל פה קורה מהר מדי.
אני ממש מחכה!!!