ארים ראשי / פרק ו'

בסיעתא דשמיא

 

 

"עמיחי,
כשתקבל את המכתב הזה בוודאי לא תבין מה נזכרתי בך אחרי כ"כ הרבה זמן. עברו כבר 3 שנים מאז אותה שיחת טלפון בה סיפרתי לך על הדרך החדשה בה בחרתי ללכת. אולי זה נראה לך כאילו היה זה אתמול - אך לי נראה כאילו עברו יובלות מאז. עברתי המון.. (ובטח גם אתה).
בבוקר שלאחר שיחת הטלפון ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן מכאן. החלטתי לצאת ולראות עולם. ארזתי תיק לקחתי כסף ויצאתי לתל אביב. אפשר להגיד שהחלפתי את המלתחה שלי בערך, קניתי בגדים בכל הצבעים והסגנונות, ולא בעלי שרוול ארוך וחצאיות, זה בוודאי כבר הבנת. הרגשתי שאני מרמה את  עצמי 'מה קורה לך רוני?'.. הלב שלי שרף. כל פעם ששילמתי למוכרת על הבגדים האלה פחדתי לפתוח את הפה שמא אבכה בטעות. זה לא אני כל המכנסי ג'ינס האלה, והגופיות הקצרצרות. אבל על המחשבה הזאת השתלטה מחשבה אחרת, שהיא נתנה לי את הכוח (אם אפשר בכלל לקרוא לחולשות האלו 'כוח') להמשיך בדרך שהחלטתי, נהנתנות. זה כל כך מגעיל, אני יודעת. אבל כשאתה לא מספיק חזק לעמוד מול הדברים האלה, אתה פשוט נסחף עם הזרם. זום דבר לא הצליח לעצור את ההיסחפות הזאת, למרות שבתוך תוכי ידעתי שזה לא זה, לא מכאן תגיע השלמות.
לפני שנה, בסוף כיתה י"ב שגם אותה בקושי עברתי עזבתי את ההורים ועברתי לגור בדירה עם בת דודה רווקה וחברה שלה בהרצליה. ההורים שלי כל הזמן היו בטוחים שאני בשירות לאומי, המעטתי בשיחות טלפון כי המצפון לא נתן לי לשקר שוב ושוב, עד שיום אחד, שבוע לפני פסח נסעתי לירושלים כדי לקנות בדים.. אבא שלי ראה אותי. מאז לא דיברתי איתם. אני לא יודעת מה שלומם ואיך הם קיבלו את זה, אני מתארת לעצמי שקשה. מצאתי לעצמי חבר'ה שהתחברתי אליהם לאט לאט. מסיבות, מועדונים, קניות, סרטים, בילויים, מסעדות. הרשתי לעצמי הכל.
ואני מתחרטת.
נהנתי. מאוד אפילו. זה כיף לא נורמאלי לעשות מה שרוצים. אבל זה הנאה של רגע. אתה רודף אחר הנאה ועוד הנאה ועוד אחת, וזה אין סופי, ולעולם לא תגיע לשלמות. כי זאת לא שמחה אמיתית. כל הנאה כזאת חולפת.
חוויתי על בשרי שיעור באמונה מטורף, ואולי יותר מידי. לבנתיים זה לא חישל אותי, רק החליש ורמס. הייתי קשה בשביל להבין בדרכים עדינות ש - כן, יש בורא לעולם. ואותו בורא רוצה ר בטובתך שלך. ואנחנו באים והורסים ומקלקלים, לעצמנו. והקב"ה מושיט לנו יד לעזרה, ואנחנו יורקים בפניה. אם רק היינו יודעים, אם רק היינו רואים את כל התמונה השלמה. אבל אנחנו חיים בקטנות, רואים רק את הריבוע שלנו ותו לא.
ריבונו של עולם! אני לא מסוגלת כבר לחשוב על כל מה שעשיתי. יש ימים שלמים שפשוט באלי לברוח, לא יודעת לאן, פשוט לרוץ, אל הלא נודע. לשכוח מהכל, להתפרק.
מצטערת עמיחי אם אני מלאה אותך בכל השטויות שלי. אני יודעת שרק אתה יכול לקחת את זה רציני – שלא תגיד לי: אמרתי לך. שתעזור לי לחזור הביתה. למרות שאני מרגישה שאיבדתי את שביל החזור.
אני לא יודעת מה יהיה. אבל כל דבר שלא יהיה, אני חייבת לך תודה ענקית על אותה שיחת טלפון. היא נשמרה לי כל הזמן באיזה פינה שם בלב והתפרצה ברגעים קשים.
'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו' (מסתבר שאני עוד זוכרת משהו)...
זהו עמיחי. עבר כל כך הרבה זמן. עברתי כל כך הרבה. חוויתי דברים שאולי לא הייתי צריכה לחוות. ואני מרגישה פצועה, חבולה ומדממת אחרי כל הדרך הנוראית הזאת. אולי עמיחי, כשתקרא את המכתב הזה יעלה לך לראש המשפט: הזהרתי או לא הזהרתי אותך?! אמרתי או לא אמרתי שהדרך הזאת לא בשבילך?! ריבונו של עולם יודע לסובב את הדברים למקומם המדויק ואם הוא החליט שאני צריכה לעבור את זה, אז מי אני בכלל?!. אין לי עוד כוחות. אני מרגישה שמשהו בתוכי נבל.
לא יודעת למה, הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה ואתה זה שהתאים.
כואבת ואבודה,
רוני."